אני כזאת בדיחה.

בדיחה גרועה שכזאת.

אופטימיות זה טוב.

יום שישי, אני ויובל הלכנו לביצפר היסודי.

גם בגלל שבימי שישי אין לנו ביצפר, וגם בגלל שהאחיות הקטנות שלנו הופיעו בטקס יום ירושלים.

שיעמום טוטאלי.

פגשנו את המורה שלנו -לשעבר- לתנ"ך.

היא:" מה, התגעגעתן?"

יובל: מהנהנת בראשה ואומרת "כן."

אני: מנידה בראשי ואומרת "לא."

היא: "שמחה בשבילכן, חמודות."

יובל: -אחרי שהמורה הלכה- "אבל לא אלייך."

אני: "איך זה שתמיד המורות מעדיפות להתייחס אלייך, מה, לא בכבוד שלהן לשמוע מה יש לי להגיד??"

לקראת סוף הטקס, כולם עומדים ושרים את 'התקווה'.

כולם עשו עם השפתיים. מה לעשות, יש דברים שלא משתנים.

המנהלת שכבר ממש נמאס לה, שנה אחרי שנה, שאף אחד לא שר,

לקחה את המיקרופון והתחילה לצרוח את המילים.

יעני, לעודד את התלמידים לשיר.

כמה מהתלמידים רצו בבהלה לעבר הכיתות, לשמע קולה הענוג.

על כמה מהתלמידים זה השפיע והם התחילו לשיר , מתוך פחד.

ורק אבא שלי שעמד מאחורה, לידי וליד יובל, החל בצרחות פחד,

"בסדר, בסדר, אני ישיר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני מבטיח אני ישיר!!!!!!"

אויש, אבא, כמה זמן ואתה עוד לא התחנכת?! כשמדברים בגוף ראשון, אומרים אני אשיר.

וחוצמזה, איזה אבא חמוד יש לי?!

המשכנו אחרי הטקס לחפש את המורות שאהבנו ביסודי,

לא מצאנו.ואז חשבתי לעצמי, ואני בכלל בספק אם היו מורות שאהבתי ביסודי.

מה שכן, מצאנו את המורה שלנו למחול.

היא: "שלוםםםםםםם חמודותתתת כמה זמןןן לא ראינו אותכןןןןןןןןןןןן!!!"

אני אומרת בלב: תרגעי יעל, היא מתכוונת ליובל. את הריי לא באמת אי פעם נכנסת לשיעורים שלה, נכון???

יובל:אומרת "שלום" מאומץ.

היא: "מהההההההההה נשמעעעע???"

אני: שכבר ממש נמאס לי מהמורה ההיא..: "איפה סמדר???"

אחרי שהתחפפנו משם-

יובל: "ממש אהבת אותה מה???"

אני: "כן, כמו שאני אוהבת אנשים שקונים מסטיק וארטיק קרח, ואכלים קודם את המסטיק."

יובל: "מה הקשר???!!!"

אני: "תגידי, יובל, האם אני, אי-פעם, אמרתי שצריך קשר?!?!?!?!?!"

יובל: "נראה לי היא נעלבה."

אני: "מי?!?! המורה?!?! זה בסדר, היא כבר רגילה להיות פגועה, כשהיא מתמודדת עם 3 תלמידים בשיעור, שבדרך כלל, הן רק בנות, שהן בדרך כלל פורשות באמצע השיעור והולכות לדבר על החוטיני של המורה ועל איך שהתחת שלה גדול."

אחחחח...החיים ביסודי.

תגידו שזה לא ככה.

ושוב, אני..:

הדפקט.