יום חרא.

שגורם לך להרגיש כמו חרא יבש.

או כמו הקיא של הכלבה שלך.

איככ, זה מזכיר לי במבה.

וכן, כלבים כן מקיאים.

אתמול הייתי בבר מצווה של ילד מהכיתה שלי.

בואו נסכם את המסיבה הזו כ"חוויה". אני לא ארחיב.

אבל נסכם את זה גם בתור חוויה שאסור לאכול בה.

אכלתי מלפפונים בכמויות מסחריות. לא בצחוק אפילו.

כשהושיבו אותנו, והקימו אותנו, והושיבו אותנו, והקימו אותנו,

בסוף יצא שאני יושבת ליד יואב בשולחן. תבינו לבד למה מזערתי את השם שלו.

וירדן מולי. מקודם בשולחן ישבתי אני ליד ירדן, ויואב מולי.

כשהייתי ליד ירדן, הלכנו מלחמת אוכל עם הביצי דגים שהמלצריות הגישו.

ועם החומוס, המיצים, הלימונים, אבל בעיקר עם הביצי דגים.

נהניתי.

ירדנו אחד על השניה כל אותו הזמן. היה נחמד.

הקימו אותנו והושיבו אותנו. אני ליד יואב.    -תחמנית אני. איך תפסתי לידו מקום הא?!?!

השיחות הכי צולעות שאי פעם היו לי עם מישהו.

עמרי [זה שהיתה לו הבר מצווה] בא אל השולחן שלנו. יואב וירדן החברים הכי טובים שלו. איך לא?!

הרמנו לו כוסית [חשנו]. יואב וירדן בירכו ויובל הוסיפה מן "מזללללללל טובבבבבבבבבבבבב" מפגר.

יואב: "...........ושתצליח עם כל בת שתתחיל איתה.."

ירדן: מצביע עליי ואומר "רק תזכור, איתה לא להתחיל."

יואב: "ירדן, זה שהנסיונות שלך כושלים מדקה לדקה, לא אומר שהנסיונות שלו לא יצליחו."

ירדן: "עמרי, עשה טובה גבר, תזהר ממנה."

אני: "ירדן אתה תקבל ביצי דגים לזין."

ירדן: הדפוק ממשיך "איתה לא להתחיל. תעשה 'לך ת'מוות".

יואב: "לא דיברנו על זה כבר? רק אתה לא הצלחת איתה."

אני: "אהמממ?! איתה?! למה מה קרה?! אני פה!"

וכמו שאמרתי מקודם, עברתי ליד יואב. והשיחה הדרדרה מרגע לרגע.

אפילו את הבדיחות שזורקים פה ושם אמרנו עם קול קר, והיה נורא קשה לתפוס חיוכים בשיחה שלנו.

אבל אחרי כל הפסקת ריקודים, או בהפוגה של אוכל, חזרנו לשבת אחד ליד השניה.

כמו שאמרתי, אפילו בדיחות אמרנו כמו רובוטים. בלי חיוך.

ובגלל שאני אכלתי מלפפונים בכמווית מסחריות, הוא שואל אותי "את מכורה למלפפונים או משהו??"

אני- "לא, בדר"כ זה תפוחים ככה."

הוא- "אה." לקח ביס מהמלפפון ואמר "איייכס!!! זה מורעל או משהו!?!?!"

אני- "חה. מצחיק. מה הבעיה עם זה?"  -הוא לקח אחד דפוק.-

והגענו לקטע הדפוק:

אלכתי אחד מקולקל. [לא ידעתי שיש מלפפונים מקולקלים]

עשיתי פרצוף והתחילה לכאוב לי הבטן.

יואב- "אמרתי לך שהם מורעלים!!" וחייך את אחד החיוכים הבין יחידים שזכיתי לראות באותו הערב.

בלי להגיד כלום רצתי לשירותים.

התפוצצה לי הבטן וכאב לי כל איבר בגוף. אכלתי משהו מקולקל. נשארתי שם קצת עד שנרגעתי.

כשחזרתי לאולם והתיישבתי, יואב קולט ת'מבט של ירדן ומסמן לו ששניהם יצאו החוצה מהאולם.

זה היה נראה שברחתי מהמקום בגללו...? לא הגיוני..

אז אני ו-2 חברות שלי היינו צריכות לעשות טלפון להורים שאמורים להחזיר, יצאנו החוצה לטלפן.

ואת מי ראינו שם? ניחשתם נכון. יואב וירדן. ראו אותנו ומיהרו להיכנס בחזרה.

וזה היה, בהחלט, הדבר שאי-אפשר-להסביר-אותו הדפוק ביותר בחיים שלי.

דיברנו מלא באותו הערב.

וחוץ מדיבורים הרבה לא היה. ליד יואב הייתי שקטה ומופנמת. והראש שלי היה בכלל במקום אחר.

שיחות קרות ואדישות כאלו. כאילו אנחנו שני זרים. וכאילו יש חוק לא-כתוב שמי שמחייך יורד לכאפה.

מה קרה לי באותו לילה?

יום למחרת,

שנינו עם מצב רוח על הפנים.

[יש לנו לפחות תכונה אחת משותפת, כשמשהו לא בסדר, אנחנו נותנים רק לאנשים מאד מסוימים לדעת על זה]

מסתכלים אחד על השני עם מבט אשם.

נמאס.

נמאס לי.

נמאס לי לרדוף אחריו.

נמאס לי שרק איתו זה הולך לאט. שרק לידו אני מאבדת את הראש ושוכחת מה באתי להגיד. נמאס לי שרק לו אני לא מצליחה להגיד את המשפט, הפאקינג כ"כ פשוט הזה,

אני אוהבת אותך.

ונמאס לי, לחיות בתהיות של אולי ואולי לא.

ושוב אני,

ואם היו לכם ספקות לגביי זה,

אז הדפקט.