חמש.

מספר המזל שלי זה חמש.

כשהופכים אותו,

זה 'שמח'.

חהחה.

בשבוע האחרון, חברה שלי שגרה רחוק ישנה אצלי.

נדדנו יחדיו מהבריכה לים ומהים לקולנוע.

וטיולים ליליים ארוכים ארוכים לאורך המושב, מוצאות לנו איזה גג רעוע להתיישב עליו להסתכל על הירח ולדבר עד שיימאס.

הו, כמה רומנטי היה לנו ביחד.

כל יום בבוקר, נוסעות לבריכה באופניים.

[אגב, זה רחוק.

...מאוד.]

בצהריים,מתקלחות, אוכלות, ממשיכות לדבר, ומתכננות את אחר הצהריים.

[ים, קניון, ים, קניון,

...מרתון סרטיי אימה..]

היה לי כיף. כ"כ כיף.

אלו היו הימים נטוליי המחשב האלו שעשו לי את זה ;)

אני לא אשקר לכם, אהבתי את זה.

לא להיות תקועה בבית כמו רוב החברים שלי ולהיות כל היום על המחשב.

או טלוויזיה. שגם כשיש ביצפר חוץ מהסדרות מד"ב שאני צופה עם אבא שלי לא ראיתי בכלל טלויזיה.

And I want to get free
Talk to me
I can fear you falling
And I won't tempt to be
All you need
Somehow here is gone

(here is gone- goo goo dolls)

איזה שיר יפה3>

בקיצור, נהניתי איתה כמו שמזמן לא נהניתי עם אפ'חד,

והיא השכיחה ממני את העובדה שלא ראיתי אותו חודשיים ושהוא הפסיק לכתוב לי. הומו. אני אראה לו מה זה.

נו, מילא. עוד שבועיים הוא חוזר.

פאק, רק שבועיים ללימודים... שיט.

חה, אידיוט.

זה מזכיר לי,

לאחרונה צפיתי במשחק כדורגל,

קבוצה אחת שלנו,

קבוצה שניה מחו"ל.

במהלך המשחק (אני מזה לא ממציאה את זה) אחד השחקנים שלנו עשה וואג'י לאחד השחקנים מהקבוצה האורחת.

אין כמו הכדורגל הישראלי!

טוב, בטח כבר הבנתם שאין לי כוח אליכם ואין לי כוח לעדכן.

יא מאן.

פסטיבל 'חלון לים התיכון'.
סינרגיה, מוש(מוש) בן ארי, עיברי ונינה על במה אחת,
והכל,
חינם.

   חיחי.

אז שאני אפסיד דבר כזה? חה.
עקיצר, הלכנו עם כמה חברים לאשדוד לאותו פסטיבל,

חבל שבאותו יום שחיכינו לנו להנאתינו בתחנת האוטובוס התקשרנו לברר את שעות היציאה של האוטובוסים,
לרוע מזלינו, לא עוברים שום אוטובוסים לאשדוד. או בכלל D:
חרא.
ואז באורך פלא, אימו של עומרי הגיחה מעבר לפינה ושאלה למה אנחנו לא על האוטובוס כבר. דאא.
אז, לקחנו עליה טרמפ לאשדוד, אני ויובל מצטופפות מאחורה עם שני אחיו הקטנים של עומרי.
חוויה בלתי נשכחת.
אחיו הקטן התגלה כילד רועש במיוחד, בעוד אחיו הבינוני, התגלה כילד בעל מזג חם.
כמו שאמרתי, חוויה בלתי נשכחת.
לאחר שהגענו לאשדוד ופגשנו בשאר החבורה, התחבקנו התנשקנו והוצאנו קולות של "אויי..כמה זמן לא ראיתי אותך!!" פנינו לכייון המקום בו הופיעו הלהקות.
באותו יום היו לי אנרגיות אחוש, לא הפסקתי לקפוץ עד שהמופע של סינרגיה הסתיים, והמופע של עיברי התחיל.
שלא נדבר על כל המסכנים שזכו לעמוד מאחורי, ולהרגיש איך הרגליים שלהם מתכווצות מתחת לקפיצות שלי. מוחעחע.

אוי והצרחות.. היה משהו.
לאחר מכן, פנינו כולנו לעבר הדוכני אוכל ושתיה, וקנינו כל אחד גלידה ומים. איזה מגוונים אנחנו.
אבל רק הגלידה שלי נפלה O: ימותו הקנאים.
ואז 2 בנים קנו שווארמה.
והעיניים שלי נופלות מחוריהן מרעב.
אבל כשהם הציעו לי, אמרתי לא בנימוס, והמשכתי לנעוץ מבטים בשווארמה.
חה חה.
ואז, הסתובבנו לנו ברחובות העיר, מפזזים שרים וצורחים, (ואחר"כ הייתי צרודה לא יכולתי לדבר שבוע).
כשכולם התפזרו, 2 חברות נשארו איתי עד שאבא שלי בא לאסוף אותי לשדה תעופה.
שם הטיסה של אמא שלי אחרה, ונשארנו שם עד 4 לפנות בוקר.
חזרנו הביתה ב5 לפנות בוקר, ואז התעוררתי ברבע לשלוש בצהריים.
הצצתי בשעון, ראיתי מה השעה, החקתי קול תדהמה ונרדמתי שוב. כן כן.
התעוררתי שוב ב-4 וחצי, ונרדמתי (שוב) בעשר וחצי בלילה.
וזה חברים, היה היום הקצר ביותר בחיים שלי. א-הא.

(חמש אחר הצהריים וכל מה שאני רוצה זה את הפאקינג ארחות בוקר שלי.)

   איזה תחת. איי ייא איי.

כמה ימים אחרי, חברה שלי וכל אחיה הקטנים,

באו לבקר אותי ואת כל אחיותי הקטנות, [כי ההורים יצאו לבלות].
אני והיא הכנו להם אחרות ערב, ז'תומרת, אני הכנתי,
(אל תדאגו, ניקיתי את המטבח ואין שום סימן לשריפה שארעה שם קודם לכן).
במהלך הערב:
אני : אם האוכל טעים, תחמיאו, אם האוכל מגעיל, תשקרו.
אח-של-החברה : ...איי.. חסר מלח דחוף.
אני : אוי דיי תפסיק... אני אסמיק.. תמשיך!
האוכל לא היה משהו, אבל העוגה היתה להיט.
היא לא נשרפה, אותה הוצאתי מהתנור מוקדם מידי. חה. חה חה.

ואת כל ההברקות החכמות והמצחיקות שיצאו מפי באותם ימים,
ואת כל הדברים המצחיקים שחבריי 'החכמים' אמרו,
...שכחתי.
עוד פוסט יבש ומשעמם יוצא לאור D:

יעל.