יש את השני ספרים שהשאלתי לה, לפני המון זמן, לפני שהשתחררתי, ועכשיו הם משיגים לי בדיוק את המטרה שלשמה "שכחתי" אותם אצלה - סיבה שניפגש אחרי שבקושי דיברנו כבר חודשים. איזה שבועיים עברו מאז שהיא שלחה לי את ההודעה שאודיע לה לפני שאני נוסעת לת"א, וכל פעם מסיבה אחרת לא יוצא שהיא תביא לי את הספרים. פעם כששלחתי לה הודעה שתביא אותם מחר היא ענתה שאי אפשר כי היא לא ישנה בבית אז לא תוכל להביא אותם. הממ. לא ישנה בבית. מן הסתם צפצפו לי החיישנים שגורמים לי לקנא. אבל אמרתי לעצמי שבטח זו חברה. 

ויום אחד הייתי צריכה להיות בת"א, ולמרות שהיא לא ענתה לי להודעה ששלחתי על הבוקר שתביא את הספרים באותו יום, הלכתי לעזריאלי מוקדם יותר ממה שהייתי צריכה בשעה של הפסקת הצהריים. כמו סצנה בסרט, סרקתי את כל האנשים והחיילים שאכלו שם בעוד אני מתקדמת ומעבר לעיקול התגלה לי הוא, הקצין החמוד נקרא לו, ובשבריר שניה ידעתי שהיא שם וגם ראיתי אותה, עם הגב אליי. ובשבריר השניה הבא הרגשתי פרץ של קנאה, ורצון להעיף אותו משם, להוציא אותו מהמשחק ולשבת מולה במקומו. הוא זיהה אותי וחייך בהפתעה, ואז היא הסתובבה בעוד אני מתקרבת, וחייכה. כשאני חושבת על זה, היא נראתה פחות מופתעת ממנו, או שזה רק נדמה לי, או שקורטוב הציניות שיש בה גורם לה לא להתרגש מהפתעות. 

בקיצור היא קמה וחיבקה אותי לשלום, וברגעים הראשונים הייתי גאה בעצמי על כמה שהצלחתי לדבר רגיל, כמו האישה המשופרת שאני, אבל בשלב מסויים - אולי זו הקנאה שהוציאה אותי קצת משיווי משקל, אולי סתם מבוכה על זה שהוא שם מקשיב, אולי לא יעזור לי שום דבר נגדה, בכל אופן הגמגום חזר, הארשת המתנצלת והאידיוטית. הרגשתי שאני מפריעה להם, ורק ההתרגשות הראשונית מלראות אותה הניעה אותי להמשיך לפטפט. אבל אחרי כמה חילופי דברים ובמיוחד בגלל שהתחלתי להתבלבל, החלטתי לחתוך ולהגיד "טוב אני לא אפריע לכם לאכול", כאילו שזה לא מה שעשיתי עד אותו רגע, וללכת.

ואז פניתי למעלה לטאוור רקורדס. לא חשבתי על זה, לא הייתי מודעת, לא התכוונתי, אבל כשהיה סביר שהם סיימו לאכול יצאתי ונשענתי על המעקה של הקומה השנייה, משקיפה למטה, ובאמת אחרי כמה דקות ראיתי אותם יוצאים. ראיתי את זה שהם נראים יותר קרובים מהפעם האחרונה שראיתי אותם לפני חודשים, ומשהו בתוכי התפתל, אבל אמרתי לעצמי שזה בטח סתם נדמה לי. איזו גועלית אני, פעם שניה בחיים שבא לי לעשות לו משהו רע על לא עוול בכפו. הפעם הראשונה הייתה כשהוא התקשר למשרד כשהיא לא הייתה וביקש למסור לה שתחזור אליו, ולשבריר שניה עברה בי המחשבה "לשכוח" למסור לה את זה. חוץ מזה מה רע שהם יהיו ביחד. תמיד אמרתי שאני אשמח בשבילה כשהיא תמצא מישהו, הרי מה שהכי חשוב זה שהיא תהיה מאושרת.

אז למה כל כך עצוב לי... כנראה אני לא באמת אוהבת אותה, כי הנה, אני יודעת שהיא מאושרת. הוא באמת בן אדם מקסים, מהסוג הנדיר של גברים. ממילא מעולם לא היה סיכוי שהיא תרצה אותי אז מה הידיעה הזאת משנה לי? הייתי צריכה להיות רק שמחה בשבילה...

יום אחר שעברתי ליד הקריה זה היה לקראת השעה שהבנות יוצאות מהמשרד וחיכיתי להן. כשהן יצאו היא לא הייתה איתן, אבל זה לא הדאיג אותי כי הרבה פעמים היא נשארת קצת יותר מאוחר. אחרי ה"היי מה נשמע" ושיחת החולין הצפויה, שאלתי מה קורה איתה ואיפה היא. אמרו לי שהיא בטיול. שאלתי עליה ועליו. וידעתי, ידעתי מה תהיה התשובה, אז למה הייתי בשוק ולמה זה כל כך מרגיז אותי ולמה אני מרירה ואומללה. זיפת.

אני רוצה לראות אותה, אני מצפה כבר להזדמנות שסוף סוף יסתדר שניפגש. אני אזמין אותה להופעה שלי. את שניהם. למרות שבא לי להגיד לה שתשמור כבר לעצמה את הספרים ומזל טוב ושיהיו לה חיים יפים וביי. אבל רק לראות אותה שוב. אוף. עכשיו גם לא לראות אותה וגם כן לראות אותה כואב לי. אני צריכה פשוט לספר לה הכל, לשפוך את כל מה שאני מרגישה, להשתחרר מזה ולהשתחרר ממנה. למצוא מישהי אחרת להתקרצץ אליה.