לא מאמינים לי, כששואלים אותי מה אני עושה עכשיו בחיים ואני אומרת "כלום". הימים פשוט עוברים. אולי זה נראה לי ככה כי אין לי, כמו לכולם, עיסוק גדול שתופס את רוב היום, שחוץ ממנו יש הליכים שגרתיים שלא נחשבים עשייה, כמו ארוחות, לקרוא ספר פה ושם או לראות טלויזיה. אצלי כל היום מורכב מדברים חסרי משמעות. אז הזמן פשוט עובר לי, בלי ששום דבר יזוז. רק כשיש הופעה מופיעה גם תחושת מטרה, אבל היא קצרת מועד, מכוונת רק לתאריך מסויים ולא הלאה ממנו.

אז נכון, אני עובדת. אבל פעם ב. אולי יום בשבוע, מקסימום יומיים. וכל פעם קובעים לי מחדש איזה ימים ואיזה שעות, אין לי שגרה שאפשר להישען עליה כעובדה בחיים. אני בעצם לא מרגישה שאני עובדת. אלוהים יודע איך אני אחסוך ככה כסף לחו"ל. לפחות החלטתי כבר מה אני עושה בעתיד הקרוב - ללמוד צרפתית בפריז בקיץ, ואז בארץ לימודי עיסוי שנתיים, עד שאני אקבל תעודה ואז אוכל לעסוק בזה במקביל לתואר ראשון ביחסים בינ"ל באוניברסיטת הר-הצופים. איך זה? לי זה נראה ערטילאי ולא מציאותי. מצחיק שאני חושבת ככה, מתוך החיים הלא-אמיתיים שיש לי עכשיו. אולי אני לא רוצה חיים אמיתיים. זה מפחיד מידי.

דחוף לנסוע לחו"ל לבד לכמה חודשים טובים, זה ינער אותי.