אותו ידיד שאני משתגעת כל פעם שהוא אצלי מהאהבה המוגזמת שלו למטבח שלי, הצליח להביא אותי כרגע לכדי זעם, בגלל חלק אחר בבית.

המחשב שלי. החלק היחיד בבית שהוא באמת רק שלי, שבו אף אחד לא מתעסק, שאותו אף אחד לא מנקה לי או מסדר לי או מנסה לשכנע אותי לסדר אותו... שאותו אני באמת מנקה ומתחזקת והוא באמת כולו שלי ומייצג את מי שאני ומה שאני אוהבת ברמות מוחלטות.

אני מאוד קנאית לפרטיות של המחשב שלי וכל מה שקשור בזה.

אני תמיד עובדת עם מעל 10 חלונות פתוחים בו זמנית, כי אני עושה הרבה דברים בו זמנית, ולפעמים אני משאירה דברים חצי עשויים פתוחים ועוברת הלאה.

ואני יודעת שאף אחד לא מתקרב למחשב שלי ולא מחטט לי ולא קורא לי ולא כלום.

היום, הידיד היקר הזה החליט לחטט קצת יותר מדי. הוא כנראה פשוט חיפש משהו מעניין לעשות במחשב שלי, כי ה"מסיבה" הייתה די משעממת אחרי הכל.

זה לא תירוץ.

הוא עבר על כל החלונות שהיו פתוחים, בחלקם היו דברים אישיים, שלא היה לי שום רצון שהוא או כל אחד אחר יקרא אותם. מה, המושג הזה של פרטיות, זה כל כך מוזר? זה רק אני?

יש לי חברה, שהיא גם ידידה שלו, שכותבת יומן בקובץ וורד על המחשב. כמה פעמים יצא לי לשבת על המחשב שלה, ברשותה, על האינטרנט וכאלה, כשהיא לא בחדר. אף פעם לא נגעתי ביומן הזה שלה. זה נראה לי כמו חילול הקודש, לקרוא יומן של מישהו בלי רשותו. מבחינתי החיטוט הזה במחשב שלי די משתווה.

אבל על מי אני עובדת?

יותר משאני כועסת עליו, אני כועסת על עצמי.

לעזאזל איתי, ולעזאזל איתו, אילן, הספק ידיד ספק אלוהים-יודע-מה.

התמודדתי עם כל העניין כל כך יפה. אבל אתמול היה יום ההולדת שלו. אז כדי להיות נחמדה אליו ביום ההולדת שלו, החלטתי לשכוח מההחלטות שלי לערב אחד. בנקודה כלשהיא בערב יוליה פשוט לקחה אותי הצידה וצעקה עלי להתאפס, כי אני מגזימה. אז התאפסתי, והתרחקתי.

אבל כמו כל מכור שנגמל, ומקבל קצת מהסם שלו, רציתי עוד, גם אם לא הודיתי בפני עצמי.

אז היום... היום נשברתי. ואת סוף הערב ביליתי חבוקה בזרועותיו. וכל שניה, כל דקה שהייתי איתו, הרגישה כל כך טוב, אבל גם כל כך רע. כי ידעתי שזו טעות גם בזמן שעשיתי את זה.

אז עכשיו... עכשיו אני לא יודעת.

אני מרגישה חוסר אונים נורא.

ובוז, בעיקר לעצמי, שאין לי כוח רצון חזק מספיק. שאני לא מצליחה להיגמל.

כי זה מה שהוא. זה מה שהוא הפך להיות. התמכרות, ולא הרבה יותר מזה.

ואני חייבת להיגמל ממנו. חייבת.

אני אולי מבלבלת אותו, והוא אולי מסכן, אבל נכוויתי ממנו כל כך הרבה פעמים שכבר נמאס לי לספור.

די.

אני טיפשה כי שוב עשיתי את זה אבל... כל כך רציתי... אני טיפשה, רומנטיקנית, תמימה למרות הכל. טיפשה.

ואני לא אומרת את זה בגלל מה שיוליה תגיד. היא לא האמינה בי מהרגע הראשון. גם לא בגלל יהלומית. היא תקבל כל דבר שאני אחליט, אם אני אגיד שזה עושה לי טוב. גם לא בגלל אלון, שלא מנסה להכתיב לי מה נכון ומה לא אלא רק להראות לי את ההחלטות של עצמי.

אלוהים. לא יכולתי להישאר מאוהבת באלון לנצח?

הוא לפחות מעולם לא פגע בי. לא ככה. הוא מעולם לא שיחק בי או השלה אותי.

אני בוכה בגלל אילן. הוא לא שווה את הדמעות.

אני לא מאוהבת בו. אני מסרבת להיות מאוהבת בו. תמיד שלטתי ברגשות שלי. תמיד התאהבתי במי שבחרתי. תמיד הפסקתי כשהחלטתי. אף פעם לא נסחפתי בניגוד לרצוני, התמכרתי ככה. אני מסרבת להישאר מכורה למשהו שעושה לי כל כך רע.

הוא באמת כמו סם. בזמן הטריפ אני בעננים אבל כשההשפעה מתפוגגת אני בדאון היסטרי, והוא עושה לי נזק לטווח הרחוק (לב שבור) וגורם להתמכרות. ויש לי הרי חברה שהייתה מכורה לפני.

שילך לעזאזל.

I was doing so fucking good.

אני יודעת, אני חוזרת על עצמי.

אבל זו פשוט התחושה הזו של חוסר מוצא, של חוסר אונים. של "ניסיתי בכל הכח ולא הצלחתי, מאיפה אני אמצא את הכח להתחיל שוב מההתחלה?".

שוב הריח שכל כך אהבתי.

למדתי פעם שבחלומות המוח מנסה לאמן אותנו לקראת החיים האמיתיים. כלבים בעיקר רצים בחלומות שלהם. בני אדם עושים דברים אחרים, שלדעת התת מודע שלנו אנחנו צריכים יותר אימון בהם.

מאז שהתחלתי בנסיונות הגמילה האלו, אני חולמת עליו. על ריקוד בנשף, על טיול מתחת לירח, על טיסה, על כל מיני.

המוח שלי חושב שאני צריכה יותר אימון בלצאת איתו, כי זה לא קורה מספיק בחיים האמיתיים? if only.

ושוב אני מוצאת את עצמי אומרת- הוא יכל לקבל הכל. זו בחירה שלו. זו *לא* אשמתי, לעזאזל.

זו לא.

אז למה אני מרגישה כזה בוז עמוק כלפי עצמי, שוב?

מיטל ^_^