זה חוק שקבעתי לעצמי כבר בפוסט הראשון.

אבל יש אנשים שמתעקשים לקרוא אותו בשביל עצמם,לא בשבילי. שזה בסדר בפני עצמו, אבל מתחיל להיות בעייתי כשמדובר באנשים שמכירים אותי במציאות ואז מתייחסים אלי, כשהם פוגשים אותי, ע"פ מה שהם חושבים שהם קראו. ע"פ מה שהם רצו לקרוא.

אותם אנשים מחליטים לקרוא את הפוסט הקודם שלי כפוסט דיכאוני, בהתעלמות מזה שכתבתי ש"עכשיו הכל בסדר", רק בגלל שהם עצמם בדיכאון. או בוחרים לראות את השיחה שלי עם ההורים שלי כנושא העיקרי של הפוסט הקודם (שלא היה לו שום נושא עיקרי, אחרי הכל) כי הם היו רוצים לנהל שיחה עם ההורים שלהם, או משהו כזה.

זה מרתיח אותי.

אם אנשים אנונימיים, אנשים וירטואליים, אנשים שאני מכירה ברשת בלבד, מחליטים לקרוא ולהבין מה שנוח להם- זה עניינם שלהם. אם חברים שלי, שמכירים אותי באמת, קוראים ומבינים מה שנוח להם אבל עדיין מתייחסים אלי כרגיל- זה עדיין עניינם הפרטי. אבל כשמתחילים להתייחס אלי שונה בגלל דברים שקראו... כשמתחילים לשאול אותי שאלות מציקות שביקשתי בפירוש שלא ישאלו... כשעושים דברים שלכאורה מיועדים לעזור לי או לנחם אותי אבל בעצם מיועדים לסיפוק הצורך האישי של אותם אנשים לנחם מישהו... זה גורם לי להבין, שוב, איזו טעות עשיתי כשנתתי לאנשים שאני מכירה לינק לבלוג שלי. לא לכולם, כמובן. חלקם מתנהגים בצורה מופתית. וגם אם לא תמיד, רוב הזמן הם נענים לבקשות המפורשות שלי- "אל תשאלו אותי אם הכל בסדר" (זו אחת השאלות שאני הכי שונאת) וכד'.

וכשחברים מבקשים ממני לינק, אני אומרת להם לא. בזכות הלקח הזה. או אולי בגלל?

אנשים שיכלו לקרוא בכיף לעולם לא יקראו.

הנושא הזה יושב לי כבר הרבה זמן ולא היה לי אומץ לכתוב אותו כי חששתי שאנשים יעלבו.

אבל אני כותבת את הבלוג הזה בשבילי, לא בשביל אף אחד אחר.

מדהים כמה השפעה יכולה להיות לאדם אחד על הגישה שלך לנושאים שלמים.

לאמא שלי יש לינק בFavorites לדפיוצר שלי בבמה. אני די מוחמאת, אני חושבת. אני תוהה עד כמה היא באמת קוראת שם ועד כמה היא מבינה. הלוואי והיא מבינה, והיא מבינה הכל, והיא מבינה יותר טוב מכל השאר.

זה עשוי להיות חשש לא מוצדק, אבל אני די חוששת שמערכת היחסים שלי עם עומר, ידיד חדש, פוגעת בחברות עם אלון. אולי זה סתם. אבל בעבר כבר למדתי שאי אפשר שיהיו שני חברים-הכי-טובים. ניסיתי את זה כבר עם אילן ואלון, ותראו איזה יופי זה יצא. אני מתמרנת בין יוליה, ניצן ואלון ע"י כך שעם כל אחד מהם אני מדברת על נושאים שונים. ולאחרונה אני שמה לב שאני מדברת עם עומר על נושאי-אלון, שיחות נפש שכאלה, וכשאני מדברת עם אלון... פתאום אוזלות לי המילים, אובדים לי נושאי השיחה. אני שונאת את ההרגשה הזאת.

עומר אדם נחמד, ואני רוצה להתידד. אבל לא על חשבון אלון. אלון בא קודם. גם אם אני כבר לא כלבלב מאוהב. No matter what.

אני מפלרטטת עם קצין לשעבר שהשתחרר. הוא מפלרטט בחזרה. כימיה מהיום הראשון, אבל הוא נמוך ממני בראש וגר באיזה חור בצפון. שנינו יודעים, אני חושבת, שלא באמת ייצא מזה משהו, אבל אוהבים לפלרטט עם הרעיון.

לפעמים, אני ממש שונאת את הגובה שלי.

אני פשוט ממש ממש רוצה לחבק אותו, ולהשעין את הראש על הכתף שלו, ולהרגיש אותו צמוד אלי ולדעת שהכל יהיה בסדר.

לא, לא אילן. הוא לא גורם לשום דבר להיות בסדר.

מיטל ^_^