כשהייתי בת 6 סבא שלי מצד אבא, התאבד. אני חושבת שכתבתי על זה פה פעם, בהקשר יום השואה. חלק כלשהוא מהחברים שלי גם יודע את זה.

בזמנו לא סיפרו לי את זה, אני מניחה שהיה קשה למשפחה שלי לעכל את זה גם ככה, אז לנו, לילדים, לא סיפרו שום דבר. אני רק ידעתי שסבא מת. אני די בטוחה שלהלוויה לא הרשו לי ללכת, אבל מי יודע, כשמדובר בזכרונות מגיל 6.

מאוחר יותר, בגיל 12 בערך, אבא לקח אותי לשיחה וסיפר לי את האמת- אבא שלו לא מת מוות טבעי. סבתא מצאה אותו תלוי בגן המשחקים שליד הבית שלהם, שכל כך אהבנו לשחק בו.

כילדה בת 12 לא הבנתי הרבה, לא ידעתי מה לעשות עם המידע הזה, לא ידעתי איך לאכול את זה. אבא סיפר לי את זה כמו איזה סוד גדול, ואמר שזה לא משהו שאמור לצאת מהמשפחה. זה לא ידע כללי. אני זוכרת את עצמי יום אחד בבית הספר, נשארתי אחרי כולם, הכל היה שקט, נטוש ממש, וצעקתי למישהו שעמד רחוק ממני [אני לא מצליחה להיזכר למה]- "סבא שלי התאבד!". סיפרתי לחברה הכי טובה, ולעוד כמה חברות קרובות, ושכחתי מזה. לא ידעתי איך להתמודד.

אני מניחה שאחי הקטן שמע על זה גם כן בתקופה הזו, למרות שהוא בטח זוכר את זה כמשהו שהוא תמיד ידע. הוא היה רק בן שנתיים כשסבא נפטר. לא, לא נפטר. התאבד. זה לא פשוט להגיד את זה.

על פי מה שאני זוכרת, סבא התאבד מתוך פחד. זה מה שהבנתי בזמנו, ע"פ סיפורים של סבתא שלי בעיקר. סבא היה ניצול שואה, היה באושוויץ וברח כדי להצטרף לפרטיזנים, ובילדותו במחנות הוא ידע שהמרפאה היא לא מקום שחוזרים ממנו. אז קצת לפני ההתאבדות ("המקרה" או "המעשה" בלשונו של אבא שלי), הייתה לו איזו בעיה רפואית, אני קצת מעורפלת לגבי איזה- יכול להיות שמשהו שקשור לעישון שלו, אולי משהו בלב, והוא היה אמור להתאשפז למחרת לטיפול כלשהוא, ופחד מזה נורא. וגם הילדים שלו וגם סבתא שלי ניסו להסביר לו שהכל בסדר, וזו לא אושוויץ, ופה גם חוזרים מבית החולים, אבל הוא לא יכל להתמודד עם הטראומה והתאבד.

זה הסיפור שאני זוכרת. זו ההיסטוריה שאני מכירה, של סבא שלי. של מה שגרם לו לקחת את חייו.

היום... היום למדתי משהו אחר. במסגרת שיחה מקרית עם ההורים שלי, שבכלל התחילה כשיחה על רשימת המוזמנים ליום הולדת של אחי, הגענו לנושא סבא. כשאבא שמע את הסיפור הזה, על הבעיה הבריאותית כסיבה להתאבדות... הוא אמר שזה בולשיט. שזה "סיפורים שהמציאה סבתא שלך". סבתא שלי, מתוך כאב, רגשות אשמה, נושאים לא פתורים, או כל דבר אחר, נוטה להקצין את החיים שלה עם סבא. היא נוטה, מאז מותו, להשמיץ אותו, להדגיש את חסרונותיו ולא את מעלותיו, ואפילו לפעמים לשכתב את ההיסטוריה.

אז זה אני יודעת, ומכירה, ומקבלת. אבא שלי מתלונן על זה הרבה.

העניין הוא שמסתבר שכל הזכרון שלי לגבי סבא שלי, לגבי חייו, ובמיוחד לגבי מותו, הוא שגוי מן היסוד.

אני זוכרת שסבא וסבתא היו על סף גירושין, ו'התאפקו למען הילדים'. המציאות? לפי מה שאבא מספר, והוא הרי היה שם, בניגוד אלי, בין סבא לסבתא הייתה אהבה גדולה, אבל הם היו אחד מאותם זוגות שכל הזמן רבים ומשלימים. ב10 השנים האחרונות לחייהם המשותפים (הווה אומר, לחייו של סבא שלי), היו ביניהם מאבקי כוחות גדולים, עקב כך שסבתא שלי, במובן מסויים, התפתחה, וסבא נשאר במקום. היא התקדמה בעבודה, למדה לנהוג, קידמה את עצמה, והוא... נותר כשהיה. בימים האחרונים לחייו הם [שוב] רבו. היא איימה שתפסיק לו את הכסף, בגלל שהפסיד בהימורים. שניהם מאוד אהבו לשחק קלפים.

4 חודשים לפני שסבא הלך (שוב ניסוח של אבא), נפטר הסבא-רבא החורג שלי,אנשל, מסכרת. הסבא-רבא שלי נפטר שנים לפני כן, כשסבתא שלי עצמה עוד הייתה ילדה. הוא היה חייל במלחמת העולם הראשונה, אני חושבת, והוא חזר מהמלחמה פצוע ומת לא הרבה אחרי כן. אני זוכרת סצינת איחוד מרגשת, שסבתא רבא שלי,בלה, הגיעה לתחנת הרכבת, שם היו כל הפצועים, ודווקא סבתא שלי, הבת הבכורה, הייתה זו שזיהתה אותו - "אבא!". מצד שני, אני גם יודעת שהיא בקושי הכירה אותו, ושהוא עזב למלחמה כשהיא הייתה צעירה מאוד, אז אני לא בטוחה כמה מזה זה שכתוב של סבתא וכמה מציאות. אני צריכה לשאול את אבא. שנים אחרי כן היא פגשה את אנשל- שהתאלמן מאשתו בנסיבות אלה ואחרות. היו לו גם ילדים משלו, אבל הוא אימץ אל ליבו את הילדים של סבתא בלה (הווה אומר, סבתא שלי ו3 האחים הקטנים שלה), ובשבילם הוא היה... לא אבא, אבל דוד. ככה הם קראו לו. דוד אנשל. שהיה נשוי לבלה במשך עשרות שנים. לקראת סוף חייו הוא חלה בסכרת, ובשנה האחרונה של חייו, כשגסס מהסכרת שאכלה לאט את איבריו, אחד אחרי השני, סבא שלי היה זה שסעד אותו. כשהוא נפטר, הוא נכנס לדיכאון. ואז, כשנפטר בעלה, גם עברה סבתא בלה לחיות עם בתה הבכורה ובעלה, הסבים שלי. היא וסבא מעולם לא הסתדרו טוב מדי, וכשהיא עברה לגור איתם, מרירה ואבלה על מות בעלה לאחר גסיסה ממושכת, היא מיררה לסבא את החיים. לא במובן המילולי והברור, כמובן, היא לא עשתה שום דבר קיצוני, אבל היא הקשתה עליו את החיים. בין המריבות עם אשתו, והחמה שעברה לגור איתו, לא היה לו מרחב לעצמו בבית.

סבא שלי עבד רוב חייו במפעל אריזת תפוזים, וכשהגיע לגיל המתאים גם פרש לפנסיה. אבל הוא לא היה מסוג האנשים שישבו בבית וצפו בזמן עובר.  הוא השיג עבודה כשומר בבית ספר. אבל רצה הגורל ובאותה השנה התחזק הטרור, או התחזקו התקנות, והחל מהשנה העוקבת מאבטח היה צריך נשק, מה שלסבא שלי לא היה. לכן הודיעו לו שבשנת הלימודים הבאה, הוא לא יחזור לעבוד.

בנוסף, מאז ילדותו, אבא תמיד שמע מסבא הצהרות על כך שהוא לעולם לא רצה להיות סיעודי. אם יגיע למצב שבו לא יוכל עוד לתפקד... הוא מעדיף ללכת עוד קודם, כשהוא עוד בריא ועומד בזכות עצמו. כשבוע לפני ה"מקרה", סבא מעד ונפל על הראש. הוא חשש שנותרו נזקים כלשהם, ולכן הלך לבדיקות שונות כדי לברר במה המדובר. בין השאר היה חשש לסכרת, אותה המחלה שהכניעה 4 חודשים קודם לכן את אנשל, אדם שהוא כיבד והעריך, בצורה איטית ומייסרת.

כשאבא סיפר לי את כל זה... הייתי בהלם. אני עדיין בהלם. סבתא ציירה תמונה של אדם חזק, שהוכנע ע"י הפחד מטראומת הילדות שלו. אבא צייר תמונה של... אדם. פשוט אדם. אדם שהגיע לנקודה בחייו שבה הרגיש שאין לו מוצא, שהוא תקוע ואין לו אף דרך להתמודד. אשתו מאיימת להפסיק לתת לו כסף ורבה איתו כל הזמן, חמתו ממררת את חייו, בעוד חודשיים ייותר בלא עבודה, האבל על מותו של אנשל, שכיבד ואהב, עוד לא תם, ובנוסף לכל היה חשד שהוא עצמו חולה באותה המחלה הנוראה שהכניעה את אנשל. ימים ספורים לפני מותו, הוא דיבר על הרעיון של לסוע ל"בית זקנים" בבאר שבע- להתרחק קצת מהחיים שלא האירו לו פנים בתקופה הזו.

אינני יודעת מה הייתה נקודת השבירה, או מה הייתה הנקודה שגרמה לו להחליט סופית שאין פתרון. אינני יודעת אם הייתה זו החלטה של רגע, מעשה פזיז, או החלטה שקולה שתוכננה זמן מה מראש. אינני יודעת, ולעולם לא אדע.

אבל עכשיו אני יודעת קצת יותר על חייו, על מעשיו, על הרגשתו, על המצב שבו היה, בימים האחרונים לפני מותו. אני רוצה להאמין שעכשיו אני מבינה אותו קצת יותר.

אחרי מותו, סבתא מיסגרה תמונה שלי איתו, ברחוב שבו גרתי אז, מחוייכים. אהבתי את התמונה. הערכתי את התמונה. והפכתי אותה למעין מצבה לזכרו- תליתי אותה בראש המיטה שלי והייתי רואה אותה כל פעם שהלכתי לישון או קמתי, או סתם הסתכלתי על החדר- כדי שלא אשכח אותו. אבא אומר שהם כבר פחדו מהתמונה הזו, מהאובססיה שלי אליה, לא הבינו את ההערצה שלי אל אדם שבקושי זכרתי. שמלבד רגעים ספורים של משחק איתו שאני זוכרת עד היום... לא ידעתי עליו הרבה. אבל ידעתי שהוא היה סבא שלי. ושהוא אהב אותי. וזה כל מה שהייתי צריכה לדעת.

סבא, אם המתים יכולים באמת לשמוע מחשבות ותפילות, תקשיב לזו- לא היית צדיק, אני יודעת. ואני יודעת שגם לא היית שטן. לא לקחת את חייך מתוך פחד ילדותי, כפי שהאמנתי כל כך הרבה זמן. עכשיו אני מבינה את זה. והלוואי ואבין יותר. הלוואי ועם הזמן אלמד עוד, אדע עוד, אבין עוד. אבל בינתיים, גם זה מספיק- הידע המועט הזה, והידע החשוב מכל- שאהבתי אותך ואהבת אותי.

לזכר סבא שלי, אהרון רוזנבוים, שתנוח נשמתו על משכבה בשלום.