גיליתי מה הוא.

לא, לא מדובר בלהתעורר באמצע הכיתה ערומה. וגם לא בליפול מהשמיים בלי מצנח.

אפילו לא משהו שקשור בחרקים או זוחלים למיניהם.

זה פשוט, במילה אחת, להתבגר. מילה שגוררת אחריה עוד מילה, באנגלית אם תרשו לי, disillusionment. התפכחות מאשליות.

במקרה זה, האשליה הישנה והטובה שנקראת אהבה, בגירסאתה ההוליוודית.

Love conquers all? לא בדיוק.

זה נשמע טיפשי ומתנשא, אפילו בעיני עצמי, אבל זה ממש........ אני לא יודעת אם להגדיר את זה ככואב, או כפשוט מאכזב.

איך הגענו לכל זה? פשוט.

הוא אוהב אותי. אני די בטוחה שהוא אוהב אותי, הוא כמעט ואמר את זה במילים מפורשות.

ואני... אני כבר לא אוהבת אותו בצורה הזאת, אבל, הוא כמו משהו שהייתי מכורה לו פעם, אני יכול להתאהב מחדש כל כך בקלות.

אז אני יודעת שיש שם משיכה. ויכולה להיות שם די בקלות אהבה גדולה.

אז למה אני אומרת לו לא ופוגעת בו, וקצת בעצמי, שוב ושוב?

פשוט. כי הוא לא מה שאני מחפשת. כי הוא לא מה שאני צריכה. כי בטווח הארוך, ברגע שיתפוגג ערפל האושר הראשוני, אני אהיה אומללה איתו, יותר מאשר הייתי אי פעם בלעדיו. כי הוא לא ישקיע בי כמו שאני צריכה שישקיעו בי (או בכלל), כי כל מורה שמלמד אותו יותר משעה בשבוע יראה אותו יותר ממני, כי הוא לעולם לא יבין את משמעות המילה רומנטיקה והפעם היחידה שבה אני אראה נרות היא כשאני אדליק אותם בעצמי, ופרחים אני אקבל כשהחברות שלי יגידו לו שצריך. באופן כללי, יהיה לי חבר, שמתנהג כמו חבר רק כשאומרים לו, לעולם לא יהיה לו אומץ ליזום משהו בעצמו ובטוח שאני איתו רק כי *הכניסו סיבה מפגרת ולא הגיונית בעליל* ולא כי אני אוהבת אותו, אז הוא גם יהיה חסר ביטחון לנצח.

וכל זה, כשאני צריכה מישהו שייזום, שיהיה בטוח בעצמו, שיהיה איתי באמת.

אני אמנם מזוכיסטית לא קטנה, אבל לא מספיק בשביל להכניס את עצמי למערכת יחסים שכזו, שוב, במודע.

זה מפתה, כי אני מכורה שנגמלה, וזה תמיד יהיה מפתה, אבל בניגוד לכל החינוך ההוליוודי שלי אני אומרת לא למה שאני כל כך מתגעגעת אליו, פשוט כי אני מבינה שזו תהיה חזרה לא לאושר, אלא לאומללות שהייתה כשהיינו ביחד.

ובגלל זה אני אומרת שהתבגרות, שהתפכחות מאשליה, היא הסיוט הכי גרוע שלי. כי כל הוליווד, פלוס רוב הספרים שקראתי בחיי, אומרים שיש איזושהיא דרך לסדר את זה. יש דרך להתגבר על המכשול הקטן שהוא האישיות שלו. כי אם אוהבים, אז הכל מסתדר.

אבל אני הרי לא באמת אוהבת אותו. אני מתגעגעת אליו. אני נמשכת אליו, כפי שתמיד נמשכתי. אבל אני כבר לא אוהבת אותו, בצורה יותר מידידותית, כבר הרבה זמן.

והוא לא באמת אוהב אותי, הוא אוהב את הרעיון של אהבה, הוא אוהב את האינטימיות, הוא כנראה אוהב אותי כידידה, פחות או יותר, אבל הוא לא מכיר אותי, אז איך הוא יכול לאהוב אותי?

אמרתי היום לג'ול שהדרך היחידה שבה אני אי פעם אוכל להיות איתו, היא אם הוא יהיה מישהו אחר.

יותר משאני עצובה כי אני לא אהיה איתו, אני עצובה כי שברתי לעצמי את הפנטזיה. שוב. מי שהיה אחד החברים הטובים ביותר שלי, אדם שבטחתי בו לחלוטין, ושרוצה אותי ככה"נ, מי שאמור להיות התגשמות הפנטזיה הגדולה ביותר שלי...

ואני שולחת אותו לדרכו.

זה מצחיק מרוב שזה מגוחך.

אני מאחלת לו רק אושר. באמת. אבל, פשוט, לא איתי.