ימים מוזרים עוברים עלי לאחרונה,

מצד אחד בפן האישי הדברים באמת מתחילים להסתדר לי, ומצד שני המצב במדינה מתדרדר מיום ליום,

הניגוד הזה נורא קשה לי, אני רוצה לשמוח, להרים את הראש,

אבל אי אפשר, אבא כבר מיום ראשון כבר שם (שזה עוד מעט שבוע) ולאט לאט כל החבר'ה גם מתגייסים למיל',

האם לא די!?

האם אנחנו לא שבעי מלחמות?!

אנחנו הצעירים בני העשרים כבר ידענו מספיק מלחמות, ובאחת אפילו הספקנו להילחם וכנראה שהשניה הגיעה,

שהיינו קטנים הייתה זאת מלחמת המפרץ שנאלצנו לשבת עם מסכות מסריחות בתוך חדרים אטומים,

מלחמת הלבנון הראשונה- שאני אישית אולי  לא "נפגעתי" ממנה אבל הרבה מבני גילי כן הכירו חיים אחרים של ריצה למקלטים כל אימת שנופלות קטיושות,

ואז הגיעה המלחמה שאנחנו השתתפנו בה-  מלחמת לבנון השניה- אני בעצמי הייתי בשירות באותה עת, חוויה מצמררת, כנראה שגורל העם שלנו שכל אחד מבניה ידע לפחות מלחמה אחת על בשרו...  כנראה שזה הגורל שלנו.

והנה כל החבר'ה השתחררו וכן איבדנו חברים במלחמה בלבנון אבל חשבנו שזהו זה נגמר כולם משוחררים, עכשיו שום דבר לא יכול לפגוע בנו,

טעינו, הרמנו את הראש מהר מדי, ישראל כנראה לעולם לא תהיה שבעת מלחמות, או שמא שכנינו הם אלה שלא שבעי מלחמות?!

הפחד מנקר, לדעת שהם שם בחוץ, קפואים מקור, רטובים מהגשם, יודעים שאם הם יכנסו אולי הם לא יצאו...

מה עובר להם שם בראש? האם הפחד מנקר גם בהם?

אני בכלל לא נכנסת לצד הפוליטי של העניין, האם המלחמה צודקת כן או לא... זה גדולים ממני יחליטו,

אני רק רוצה שהם יעצרו בדרך ויחשבו עלינו , על הדור הבא של המדינה הזאת... שעוד צריכים לחיות ולחוות, ולא רק מלחמות.

מי יודע אולי גם לפתחי יגיע צו הקורא לי לצאת לשם, ובתוך תוכי , אני רוצה, לא רוצה לשבת מהצד להסתכל, מתסכל,

הצבא לקח אותי,  אימן והכשיר אותי, אולי שגם ישתמש בי ... חובתי המוסרית, הלא כן?!

נאלץ להמתין לראות מה המחר יביא,

ובינתיים, אני נורא מבקשת, חברים יקרים שלי ואבא שלי, תשמרו על עצמכם...

שבענו מלקבור את בנינו...

סתם טל- במצב רוח קצת עגום