אתה יודע אתה מזכיר לי אותו, אני לא יודעת במה, אני לא יודעת אם זה לא מוקדם מדיי להגיד את זה, הרי הוא לו בכל זאת יש מקום מיוחד, הרי חצי מהבלוג הזה זה עליו, הרי למרות שהייתי איתו בקיץ אותך לא שכחתי, הרי אתה תמיד היית בשבילי מקום ראשון. שאני מדברת איתו זה מזכיר לי את התקופה ההיא, הצורה שהוא מקשיב לי מזכירה לי תצורה שהוא הקשיב לי, התחושה שאתה נותן לי של שם בשבילך מזכירה לי תתחושה שהוא נתן לי. מה שאני מרגישה שאני מדברת איתך מזכיר לי את מה שהרגשתי אז. ואולי כי המחשבות האלה מחרפנות אותי, ואני לא רוצה לצפות באמת שלא,אני לא רוצה לצפות למשהו שאולי יאכזב אותי, לא הפעם אני לא מצפה לכלום.

למרות שהנשיקה איתך שבוע שעבר הייתה לי כמו חלום, למרות שכל מה שרציתי במסיבה ההיא היה שתחבק אותי ושעשית את זה הרגשתי הכי מוגנת בעולם, אני באמת לא רוצה לצפות. זה יותר מדיי טוב בשביל להיות אמיתי.

היום? נראה אותך? באמת אכפת לך ממני? אני לא מצפה סתם?

שהבטתי בעניים שלך זה הזכיר לי את הצורה שהייתי מביטה בעניים שלו, בוחנת שוב ושוב אם הן כחולות או ירוקות ושלך שלך הכי ירוקות שיש למרות שכל המסיבה חשבתי שהן כחולות.

איך יכלתי במשך שעות להביט לו בעניים ואיך אני יודעת שאני יכולה גם להביט לך שעות בעניים, מהופנטת.

כי כמו שאיתך כל דבר קטן ריגש גם איתו כל דבר קטן מרגש.

אותו בכלל לא אהבתי, סתם סטוץ שהוגדר כיותר מי זה, המגע שלו אף פעם לא הגעיל אותי, נמשכתי אליו אבל פחדתי מהכול, שהכרתי אותו לא התאהבתי אבל ידעתי שאני יכולה להתאהב, היה רק רגע אחד שאהבתי, שהרגשתי, לילה אחד, ואחר כך שהכרנו יותר והכרתי תאופי שלך התאכזבתי כל פעם יותר, אף פעם לא נתת לי להרגיש שאתה אוהב אותי, ואני לא מאשימה זה היה הדדי שנינו לא אהבנו.

אני לא יודעת למה כתבתי את כל זה, מניחה שהייתי צריכה.

הייתי

רונקי