יש לי הכל- אוטו, מחשב, עבודה, בית, אוכל. יש לי הכל-אבל אין לי כלום.
הכל חומרי, הכל ריק מתוכן.
ההכל הזה בעיקר לוקח ממך. הוא לוקח ממך את הזכות להתלונן ולהגיד שרע לך, כי יש לך הכל. אתה חי, לא חסר לך שם דבר פיזי,אז אין לך זכות להתלונן כי יש אנשים שאין להם אפילו לחם, עם נאבקים על ההשרדות שלהם, אבל יש להם סיבה לקום בבוקר. יש משהו שמניע אותם. ולך? אין לך כלום.
שום סיבה לקום בבוקר, אתה פותח עיניים ושואל למה קמת ליום חדש? מתהפך בשמיכה ומסרב להכיר בזה שעוד יום מתחיל. עוד יום מתחיל ששום דבר טוב לא יצא ממנו, שאפילו קצה של אור לא קיים בסופו. אולי רק איזה כוס בירה להטביע בה את המרירות שמציפה אותך.
וכל מה שאתה רוצה לדעת זה מתי כל זה יגמר מתי כבר יבוא משהו שיחתוך את המעגל הזה שאתה נמצא בו? הלופ האינסופי הזה. ואין לשאלה הזאת תשובה, תמיד שאתה חושב שהינה הגעת לנקודה הכי נמוכה שאתה יכול להיות בה ואז אתה חוטף מכה מתחת לחגורה. והחלק הכי גרוע הוא שאין לך באמת את מי לשתף, מישהו שאתה באמת יכול להגיד לו הכל, הכל מתנהל בחצאי משפטים, זורק מילה להוא עוד איזה חצי משפט להיא, אבל לא מצליח לשבת ולדבר על הכל. אז אתה מתחיל להמציא לך חצאי אמת, במקום חצאי משפטים. חצאי אמת שהופכים להיות אשליה, אתה מתחיל לשבת ולהאכיל את עצמך בשקרים. בסוף עם מתנפצים ואז אתה מבין שיש לך הכל- אוטו מחשב עבודה, בית אוכל. יש לך הכל אבל אין לך כלום.
ואז... אז רק בא לך רק לקום וללכת. אתה אפילו לא יודע לאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
