| 11/2006
אז הנה אני, קצת פחות מחודש לפני הצבא.
כבר לא זוכר את תקופת הלימודים שביליתי בה 12 שנים ולא רוצה לזכור. כל הזכרונות ממה שקרה במסדרונות הפכו למעורפלים מאוד ורק פלאשים של תמונות כמו מסרט דוקומנטרי עירוני מופיעים כשאני מנסה להזכר ברגעים שמחים ומצחיקים. כל מה שנשאר זה הד-שוטס של אנשים (לא, לא כמו בקאונטר סטרייק) ורגעים קטנים שבהם אני מצליח להזכר במי הם. אין מבחינתי תעודת בגרות, ברגע שהשלמתי עם עצמי על כך שתעודת בגרות היא לא מה שאני רוצה, אלא מה ש"הם" רוצים, היא איבדה כל חשיבות ומשמעות בשבילי כרגע, כך שכל תקופת הלימודים איבדה את החשיבות הברורה מאליו שלה - חתירה של 12 שנים לחתיכת נייר. כל האירועים ששינו אותי, התרחשו מחוץ לכותלי ביה"ס, בין אם זה בסופי שבוע שבהם הייתי מסוגל לצאת החוצה וישבתי עם אנשים נפלאים שמילאו את הראש שלי בחוויות מטורפות, מידע שונה ומעניין, רגשות חדשים ומרתקים, ובין אם זה רגעים אפורים של ישיבה בחדר האפלולי שלי שעברו בבהייה במסך מחשב ישן ומקרטע בזמן שאני חושב על כמה החיים שלי יצאו מכלל שליטה. לא נשארו לי חברים מביה"ס, וגם הקשר היחידי שלי לשם, אולגה, התנתק (לצערי). לפעמים אני עובר עם האוטו ברחובות שנמצאים קרוב לבית (ולביה"ס) ורואה מזווית העין אנשים שלמדו איתי. לפעמים מתחשק לי לעצור ולהצטרף אליהם בגלל האשלייה שהישיבה איתם תהיה חוויה מדהימה, מרתקת ושונה לחלוטין, שתחזיר אליי את ההרגשה הבית ספרית, את ניחוח הבטון הקר, את התחושה של "יום ראשון", ואת ההתרגשות שעוברת בגוף בזמן שמקבלים תעודות ביום האחרון ללימודים. כמובן שזה לא קורה ולא יקרה. החברים היחידים שלי הם החברים מגבעתיים, אותם אנשים נפלאים ומיוחדים שמהווים חלק ענק מהחיים שלי כבר קרוב ל4 או 5 שנים. הם היו חלק בכל שלב ושלב שעברתי מרגע שהכרתי אותם, וגרמו לי להשתנות ולבחור בדרכים שמעולם לא הייתי בוחר או בכלל חושב עליהם. אני חב להם המון, בין אם הם מרגישים שאני חייב להם ובין אם לא, כי הם היו שם, וזה מספיק. ועם כל המחמאות שהמטרתי עליהם, הם עדיין החברה מגבעתיים. אמנם עכשיו יש לי רכב ואני יכול להגיע אליהם תוך חמש דקות, הם עדיין ישארו החברה מהעיר ה"אחרת". הזכרונות שיש לי איתם הם חזקים ומשמעותיים, אבל מתקיימים בעיקר בימי שישי או ימי-חופש, רחוקים אלפי-מילין (או ליתר דיוק 10 קילומטרים בערך) מחיי היומיום שהיו לי, מהימים שבהם ביליתי עד שעות מאוחרות בביה"ס ועד ימים שבהם ישבתי בבית משותק מחרדה. וגם היום, הם בצבא, רחוקים. אז נכון, בן נמצא פה כל יום ואני נפגש איתו כמה פעמים בשבוע, אבל מתי שאני יושב איתו, זה "אני-והוא", לא "אני-ובן מגבעתיים" שמופיע רק כשכל חבורת המופרעים נמצאת פה בחמשושים. שבו עומד לצאת עוד מעט מהצבא, אבל זה כנראה יקרה כשאני אתגייס, אז המרחק עדיין יהיה קיים. היום אני עובר בין הימים כאילו הם היו פתקים על לוח שנה שרואים בסרטים מצויירים, שכל יום הוא פתק נתלש, לקרוע ולזרוק לפח, gone, היה, has been. עם הצבא מרחף מעל הראש, תוכניות גדולות אי-אפשר לעשות (או שככה אני חושב) אז בינתיים כל יום הוא רק עוד יום עד הצבא. הולך לישון בבוקר, קם בצהריים ומתחיל את היום שלי כשנשארו עוד שלוש שעות אור טבעי. בוקר בשבילי מתנהל עד שעה 10 בערב. לפעמים אני הולך לעבודה שמתנהלת בין השעות 4 -10 ולפעמים אני סתם שוכב כל הערב מול הטלוויזיה וקם לגיחות מחשב מתוכננות היטב שבהן אני בודק אם קיבלתי מייל, מה ההורדות החדשות בtorrentleech, כמה נכתב בפורום ולעיתים נסיון לשחק במשחק מחשב חדש שנגמר בכפתור F4. בלילה אני לפעמים יוצא לשתות בירה עם מישהו, או סתם הולך לשבת עם מישהו (בלי החלק של הבירה), מדבר קצת, מקשיב קצת, חושב קצת, חוזר לאוטו ונוסע מהר הביתה עם מוזיקה שמתנגנת בפול ווליום כדי לעשות פוזות על עצמי. לפעמים עוצר במכולת שבה המוכרים מכירים אותי כבחור שלא ישן בשביל לקנות עוד קופסת סיגריות, כי זאת שיש לי באוטו ליד תיבת ההילוכים עומדת להגמר ואין מצב שאני יוצא מהבית לפני העבודה כדי לקנות סיגריות.
אין הרבה סטיות מהשגרה, שהיא כנראה הדבר היחידי שאני מצליח להתמיד בו. לפעמים מופיעים אנשים חדשים בחיי שמכניסים טעם חדש, אבל לרוב אני נעלם, או שהם נעלמים, וכך אני חוזר לשגרה הרגילה עם זכרונות חדשים מאנשים שהרטיטו את עולמי לערב אחד, או לכמה ערבים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
