|
| 1/2007
 החיים שלי תמו. להת'
יש משהו באיבוד 100 ג'יגה של מוזיקה שיכול לגרום לבן אדם לרצות לצאת החוצה, להתחבר לאינסטינקים החייתים שלו, ללבוש חליפת פוטבול עם ספייקים על הכתפיים ובריצה נחושה לשבור אנשים לאלף עזאזל.
פאק! פאק! פאק! פאק! פאק! פאק! פאק!
(זה הד)
כואב. באמת כואב. באמת באמת כואב.
מה לא מקריבים בשביל נסיון כושל להתקין מערכת שאני בכלל לא אשתמש בה?
זה כמו לנסות להיות גיבור, ולתת ליהודי בית חם אצל היטלר.
זהו, אני לא אוהב יותר מוזיקה, סתם רעש מיותר.
מעכשיו אני איש של מדיטציה ודממה. מה יותר טוב משקט?
אני בדכאון. זהו זה, אין לי חברים, אני לא אוכל ומדבר עם הפנים מכוונות לרצפה.
אמא שלי לא אוהבת אותי. אבא שלי לא אוהב אותי. אח שלי לא אוהב אותי (אלא אם כן אני נותן לו להתחבר לאיי.סי.קיו).
אחחח... הנשמות בגן עדן זועקות... והנשמות מגיהנום עוברות טיפול פסיכולוגי אצל קונסטנטין, האיש והסיגריות.
תעשנו, תשתו ותנהגו, תסניפו ואל תחשבו שהלהב שחותך את הורידים באמת אחראי לזה שתמותו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
