And in the end, it's not the years in your life that count. It's the life in your years.
דבר אחד מובטח לנו בוודאות מוחלטת ולא מוטלת בספק - כולנו נמות.
עם הידיעה הזאת אנחנו מעבירים את החיים שלנו.
אנחנו דואגים כל הזמן בטירוף חושים לשמור כמה שיותר על החיים ולבנות, כל אחד לעצמו, חיים "טובים" יותר. מפסיקים לעשן, אוכלים בריא, מזיינים מלא, בונים קריירה, מחפשים זוגיות, שומרים על שפיות, מתמודדים עם קשיים, מעשנים סמים, צועקים, בוכים, רבים ומשלימים.
נורא קל מתוך עשייה למען החיים לשכוח שאנחנו פועלים עבורם ולעבור לעבוד על אוטומט תוך כדי שכחה מוחלטת עבור מה אנחנו פועלים. נתקלתי הרבה פעמים במצב שבו אני כל כך מרוכז בעבודה, או כל כך מרוכז בללכת להתאמן (חחחח), עד שאני שוכח שאני בעצם עושה את זה בגלל שבנקודת זמן מסויימת ראיתי בעשייה הזאת דרך לשפר את חיי.
כשאני מגיע למצבים האלה, החיים לוקחים תפנית לרעה.
חשוב מאוד תמיד להיות מודע שכל הדברים שאנחנו עושים הם אך ורק בשביל חיינו. ובמידה והם גורמים לנו חוסר הנאה או נעשים מתוך עיוורון, לשקול בכובד למה ומדוע אנחנו עושים אותם והאם אנחנו מוכנים ביודעין להעביר את הקושי מעלינו.
אני מניח שהכל מסתכם במודעות - לדעת למה אתה פועל ולמען מה, לא לפעול סתם.
דיברתי עם בחורה ממגדל העמק לפני שבועיים ונכנסנו לשיחה בנוגע לקריירה שלה ומה היא מתכננת. היום היא עובדת במפעל, כל היום כל יום, מלבד יום או יומיים של חופש, ומתכננת ללכת ללמוד ככל הנראה חשבונאות. שאלתי אותה שאלה נורא פשוטה: "את אוהבת חשבונאות?". היא לא ידעה מה לענות לי. ואז שאלתי אותה שאלה נוספת: "מה את אוהבת?". גם על זה היא לא ידעה לענות לי. אמרתי לה בפשטות: "נשמע לך הגיוני שאת לא יודעת מה את אוהבת?". זה מסוג השאלות המתקילות האלה שתמיד משאירות את רובנו בתהייה. היא לא ידעה לענות כי היא בילתה את כל השנים האחרונות שלה בעבודה יומיומית עבור כסף, שלטענתה נועד עבור הלימודים, בזמן שהיא אפילו לא יודעת אם היא רוצה ללמוד את מה שהיא מתכננת ללמוד.
אני מניח שזאת הדוגמא האידאלית לרובוטיות הזאת שכתבתי עליה מקודם.
השליטה היחידה שיש לנו הוא על מה אנחנו "עושים" עכשיו ולאן אנחנו מכוונים. ומתוך הבנה ברורה וצלולה של שתי הדברים האלה, לפעול בצורה מושכלת ומודעת.
נ.ב
הפוסט הזה נכתב בעיקר עבורי. אם נדמה שהוא נכתב כהרצאה, זה פשוט כי קל לי לכתוב בצורה כזאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
