זה לא פיצוי על הזמן הזה, אבל פיצויים הם רק ריכוך של הטעות שכבר נעשתה.

היה הרבה חו"ל, עכשיו מנצלת את הזמן לדברים שעושים לי טוב.

שום דבר פרוע, למען האמת. בעיקר תחזוקת קשרי אנוש.

עייפה כל הזמן.

אולי זה אומר שמרוב בילויים אני לא מספיקה לישון.

אולי זה אומר שאני מפתחת אנמיה.

מנגנת שוב, אחרי בצורת ארוכה. וכל מיני דברים בי השתנו. עדיין משתנים.

דברים שנאמרו, זמן שעבר. חיזוקים.

מניחה לעצמי קצת.

סעו לניו יורק. עיר נהדרת.

עיר האורות (האמיתית), עיר התקוות, עיר החלומות המתנפצים. כל כולה סרט חי, גועש.

פגישה עם עידו כמוה כפתיחת דלת של מחסן עמוס להתפקע בהשראה. כיף כל כך לשמוע אותו מנגן.

הוא משתעשע עם הקלידים ואני מרשה לעצמי לחייך כמו ילד בלונה פארק. אושר יקר המציאות שפוגשים רק למראה רב-אומן שמבצע היטב את מלאכתו. במיומנות, בוירטואוזיות, בחיבה. אפילו בהומור.

תמיד רוצה לומר משהו לסיכום ומסתבכת בלשוני (באצבעותי?)

לילה טוב.