כל הזמן אני במרדף אחרי זמן. מחכה לזמן שבו X יתגשם או Y ייגמר כבר.

לפעמים אני שוכחת שיש הווה וחושבת קדימה ומכניסה לעצמי לראש סרטים.

היום הזה התחיל כ"כ נאחס, ואז השתפר קצת, ואז הלך לי ממש טוב, אבל אחרי שהגעתי לנקודת קיצון הזאת התרשים ירד חזרה למטה ממש מהר. חטפתי שוב כאפה ויום שהתחיל בבכי מהר מאוד נגמר בבכי.

תמיד אומרים שהזמן יעבור ונסתכל אחורה ונצחק על זה, אפשר כבר להגיע להזמן הזה ולצחוק? כי באמת שזה לא מצחיק כבר.

ואולי אני סתם כבדה ואולי אני סתם דרמטית ואני יודעת שזה לא סוף העולם אבל אני לא מצליחה שלא להיות מבואסת, לא מצליחה to shake it off ולעבור הלאה.

אבל הכל עניין של הזמן, והכל עובר. ואם לא עכשיו אז מחר ואם לא מחר אז בהמשך הדרך.

אולי אני פשוט צריכה להפסיק לעודד את עצמי בכוח עם משפטים כאלה כי זה לא עוזר ומרגיש לי כבר מאולץ מדי