אז היום התחלתי לעבוד קצת בראבק, אבל עדיין ממש לא בצורה מתוכננת. לא נורא, גם משהו.

וכאילו, אני עובדת על עבודה שאני גם ככה מגישה באיחור, והיא התחילה לזרום קצת סוף סוף. ואני יודעת במודע שיש עוד עבודה שהמועד שלה קרוב. אבל פתאום, קלטתי, כאילו, זה היה במודע אבל לא יודעת למה לא חשבתי על זה בצורה *הגיונית*, וההגשה שלה היא -מחר-.

כמובן שנכנסתי לספיירלינג מטורף של רגשות אשמה ונקיפות מצפון ושלחתי מייל קצר ומנומס למרצה וביקשתי דחייה. היא לא ענתה לי והגיוני כי למה היא צריכה לבדוק את המייל שלה בשבת. אבל סעמק מה נסגר איתי. זאת כאפה ממש רצינית לגבי תכנון זמן. חבל שאני עדיין לא יודעת איך להתנהל נכון! חהחהחהחה. מוות.

כשלמדתי למבחן הראשון לסמסטר והתמרמרתי והתבכיינתי לחברה שהייתה איתי, היא הקשיבה ובתגובה אמרה, "סיימת לבכות?" ויאללה, להמשיך.

באותו רגע צחקתי בחצי היעלבות של "חחח מה! זה מה שאת אומרת לי??" אבל זה כל כך במקום ומאז אני לא מפסיקה לחשוב על זה. אני גם מנסה לומר את זה לעצמי. לפני חצי שעה נכנסתי שוב להיסטריה קלה כי המרצה לא עונה לי והנה אני בעוד איחור, ואז מבחן ביום רביעי ובקושי התחלתי ללמוד כי אני מנסה לסיים את העבודה שכבר הייתי אמורה להגיש. ולסוף השבוע אני אמורה לסיים עוד משהו כי זה ביחד עם חברה וכל אחת עושה שאלה ויושבים על לחבר את זה ביחד (כשזו ההגשה הכי רחוקה אבל התחייבתי לה כבר), וביום ראשון ה22 אני אמורה להגיש עבודה אחרת!!

אז כן אני בהיסטריה. שלחתי הודעות לחברות בווטסאפ שאני חייבת שמישהו ירגיע אותי מההיסטריה, אבל אף אחת לא ענתה. אזזז... הגעתי לפה, כי אני צריכה להרגיע את עצמי.

אז חלאס לבכות. את באיחור וזה בעיה שלך כי לא תיכננת נכון את הזמן. את שנה א' סמסטר א' ואת צעירה רצח ואת עוד תלמדי מהטעויות שלך. את יכולה לקוות שהמרצה של העבודה באיחור לא תשרוף אותך, ואת יכולה לקוות שהמרצה של העבודה שאת אמורה להגיש מחר תהיה מקסימה כמו שהיא הייתה בשיעורים ושהיא תתן דחייה שתעזור לך. במקרה הכי גרוע את כותבת מייל נוסף ומנסה להציל את נפשך. אחר כך את תלמדי למבחן של יום רביעי בצורה אפקטיבית, ואת תנתקי את האינטרנט כמו שהמליצו לך לעשות! בתוך כל זה תקראי מחזה ואחרי המבחן תעבדי על ההתחייבות לחברה, ותקדישי זמן לשבת על העבודה ליום ראשון הבא. ומעכשיו את קמה מוקדם בבוקר ולא מורחת את הזמן ומתחילה לעבוד רק אחרי שעוברות כמה שעות. ולא לבכות!!$@!%$!