השבוע התחלתי לכתוב פה פוסט מעורפל על זה שנכשלתי בטסט ראשון.

ואז המחשב נתקע לי והייתי צריכה לעשות ריסטרט. צילמתי תמונה (עם הפלאפון) של המסך מחשב ויכולתי לשבת ולהעתיק אותו אבל לא היה לי כוח לזה.

לסיכומו של עניין? אני יודעת שאני לא צריכה להיות עצובה על זה כי זה סה"כ טסט ראשון וכולם אומרים לי שאף אחד בתכלס לא עובר טסט ראשון ושאין לי מה להיות עצובה על זה. אבל קצת חשבתי שאני אעבור והתבאסתי על הטעויות שעשיתי כי הייתי נורא לחוצה.

אני גם יותר מבואסת על זה שהטסט הבא יהיה רק בעוד חודש (במקרה הטוב) יותר מאשר שההוצאות הכספיות של עוד שיעורים + עוד טסט. שזה מצחיק כי יש לי קטע כזה שכשיש לי כסף אין לי זמן וכשאין לי כסף יש לי זמן. ובאמת שאני פשוט רוצה את הרישיון הזה ביד כבר שיעשה לי חיים קלים יותר כי אלוהים יודע שאני צריכה אותו. (וזה באמת אירוני שהפעם הכסף פחות מטריד אותי מאשר תקופת ההמתנה.)

אבל עכשיו נכנסתי לפה לכתוב על משהו אחר. רציתי לכתוב סטטוס מעורפל בפייסבוק אבל ידיד שלי הצביע על זה שזה אולי לא יהיה הרעיון הכי טוב בעולם. במקום זה אני פה (וכבר 01:34 בלילה ונשבעתי לעצמי ללכת לישון גגגגגגגגג ב12 וחצי. אוף.) ו... אני לא אחפור יותר מדי רק אומר בקצרה שנמאס לי מחברים כפויי טובה. באמת, אני מקריבה מהזמן והעצבים שלי, נוסעת 3 שעות למרכז הארץ בשביל לעשות צילומים, ומרגישה כאילו שום מאמץ לא מוערך ושאני נורא נקלחת כמובנת מאליה, וכוס ראבק אני לא מאמינה שאני יושבת ובוכה בגלל השטויות האלה.

אמרתי שאני לא עושה יותר פוטושוטס פרטיים על זמני החופשי כי זה פשוט לא שווה את זה. ועכשיו בפעם הראשונה מזה הרבה זמן כשאני כן עושה (וכן התלהבתי מהרעיון בהתחלה) אני מרגישה את הכאפה על הפרצוף.

כ"כ קשה לבוא לקראת? כ"כ קשה להעריך?

אני לא מאמינה שצילום נקשר לי להרגשה של עול וחוסר חשק ותסכול של לפני+אחרי הצילומים.

ורק היום קרובת משפחה אמרה לי 'זה נראה שזה הפאשן שלך, לכי על זה!'. כששאלו אותי מה אני רוצה ללמוד והצגתי את 3 הלבטים שלי, ואת הצילום תקשורת של מכללת הדסה הצגתי במקום הראשון. אז היא כזה 'אמרת את זה ראשון. את הכי רוצה את זה, לא?' ובפנים אני קצת יודעת שכן אבל עדיין לא בטוחה ב100%.

בא לי להגיע לאיזה מפגש או כנס בלי מצלמה אבל אני יודעת שזה לא יקרה אף פעם. בזמן שאני מצלמת אני כן נהנת אבל כל המסביב.. פשוט מוציא לי את המיץ כבר.

בא לי איזה חודש חופש, אני אסתפק גם בשבוע האמת, של פשוט לשבת בחדר ולראות סדרות ולקרוא ספרים ולהתנתק קצת מהמציאות. קשה לי עם המשרה המלאה הזאת (כבר 9 חודשים שאני עובדת 9 שעות ביום, לפעמים 10, עם שעה וחצי נסיעה לכל כיוון בתוך ירושלים) אבל אני לא מוותרת לעצמי כי אח"כ אני אתחרט. לעבוד קשה, זו המטרה. אני לא ילדת שמנת שאמא ואבא יממנו לה רישיון ורכב ולימודים באוניברסיטה ודירה וטיולים לחו"ל. אני עובדת קשה ומרוויחה כל אגורה וחוסכת כל אגורה ו.. אולי עכשיו אני לא רואה את זה אבל אולי באמת בעתיד אני אסתכל על זה בחיוך ואשמח שהייתי עצמאית ונחושה מגיל צעיר, ושיהיה לי קל יותר בהמשך הדרך כשהדברים האלה יהיו קריטיים.

אולי.