אין פה מה לקרוא

בא לי פשוט לוותר. להפסיק להתאמץ, להפסיק לתכנן תוכניות טפשיות והכנס למצב של ראש קטנטן.

מצד אחד - יש לי מטרה מסכנה והיא לסיים את התואר עם ממוצע מעל 85. אני לא חושבת שזה ממוצע גבוה במיוחד, אבל גם אליו (אלא אם כן אשקיע מאמצים כלשהם) לא אגיע. תואר מטופש.

מצד שני, אם אני חושבת על כך באופן הגיוני - הציון הממוצע שלי לא ישפיע יותר מדי על שום דבר. מלבד על ההערכה שיש לי כלפיי עצמי והניסיון להוכיח עצמי לאחרים. אבל אם שניה זורקים את זה לצד - אני יכולה לעשות לעצמי חיים יחסית קלים (השאלה היא האם אני רוצה לוותר ולעשות לעצמי חיים קלים?).

אז מה אם קיבלתי ציון מחורבן במבחן הראשון? שיהיה, הוא גם ככה לא באמת משפיע יותר מדי על הממוצע - במקום זאת אתמקד בסטאז' ובחופש.

ולמה אני לא לומדת למועד א' שיש לי עכשיו? כי כרגיל אני מתייאשת מראש וחושבת שגם ככה במועד ב' אצליח הרבה יותר (ולרוב, כשמגיע מועד ה-ב' אני מגיעה לאותו מצב מיואש בו אין לי כוח ללמוד).

בנוסף, חשבתי לשפר קורס מסויים ולקחת אותו בקיץ. אבל יש לי סטאז', אצטרך לוותר על הסופ"שים על מנת לחזור על הקורס הזה. גם בטח יהיה צורך להגיש בו שיעורי בית, לעשות וובאסיינים שטניים, לעשות בחנים שהם חובה. יוצא שיהיו הרבה טרטורים.

כמובן שאפשר לקחת אותו בסמסטר הבא. אני לא שוללת את הרעיון, אבל מצד שני - יהיה עלי יותר לחץ כמובן.

אז בסך הכל יוצא שאני מפעילה על עצמי לחץ גדול וציפיות גבוהות ואז נופלת גם בדברים הקטנים ביותר (וכך תמיד עשיתי לכל אורך התואר).

גם אם אחשוב על כך טוב - מה אני רוצה?

אני רוצה חופש.

אני רוצה חופש מלימודים!

גם התחום הזה אינו קורץ לי ואני רוצה לשנות מקצוע.

אני רוצה להשקיע כרגע בדברים שאינם יכולים לקדם אותי בחיים ואני לא חושבת שזה דבר רע כל-כך - טיולים, לקחת קורס ברישום, לחזור לנגן ואף לקבוע שיעורים עם המורה לכינור, סתם לבלות עם החבר... אני רוצה להשקיע בעצמי. נמאס לי כבר לחיות ברגשות אשם תמידיים.

אני רוצה, כשיגיע הזמן הנכון, לעשות תואר ראשון או שני במשהו אחר, בתחום אחר.

למה אני כל הזמן רוצה למלא אחר ציפיותיהם של אנשים אחרים?

מצד אחד, אני מאכזבת את עצמי עם התבוסתנות שלי. אני לא רוצה לוותר כי זה אומר עלי משהו רע.

מצד שני, לא כיף לי. יש הרי את הגישה שאומרת - חיים רק פעם אחת, צריך להנות מהם.

אני לא מסכימה איתה לגמריי, כי יש דברים חשובים מהנאה, אבל ברצוני לאמץ אותה לכיוון שלי: למה אני מענה את עצמי ומותחת את ה"תענוג"? למה אני רוצה להפיל עלי עוד ועוד מטלות, קורסים, מועדי ב'? אם אני סובלת, עלי לוותר על התענוג שבהעלאת הציון, לוותר על לראות את הממוצע שרציתי - אבל לפחות להיות אדם יותר מאושר בהווה.

זה לא שאתנוון, אם יפסיק להיות אכפת לי מהממוצע.

אתפתח בכיוונים אחרים עד שאמצא את דרכי בקטע המקצועי.

מה שהכי מפחיד אותי הוא הבינוניות...