אין פה מה לקרוא

צדק מי שאמר שהכי קשה להתחיל ומשם הכל זורם (אפילו עד חמש לפנות בוקר).

ההתחלות כה קשות הן לי...

ניתוח של המצב בצורה אובייקטיבית חושף דחיינות כפייתית, עיסוק בטפל, הדחקת רגשות אשם והסתרת עקבות.

הסתרת העקבות נובעת מהעובדה שאני פוחדת לחשוף את החטאים הקטנים שלי בפני אנשים שאני חשה שיש להם ציפיות ממני ועלולים לכעוס או להתאכזב בעקבות הידיעה.

חטאים קטנים, כמו העובדה שלא קמתי מוקדם בבוקר ובמקום זאת ישנתי 10 שעות ברצף (קורה כמעט כל לילה בשלושת השבועות האחרונים), שיש לי עבודת גמר לכתוב (הזמן קצר והמלאכה מרובה) ועוד לא עשיתי ולו את הצעד המינימלי על מנת להתחיל בה, שאני מעבירה ימים שלמים בקפיצה בין לינקים, נבירה מסיבית בחיים שאינם שלי או במשחקי ספיידר סוליטר (זהו העיסוק הנוכחי שלי), במקום לנצל את הזמן ה"מועט" שיש לסטודנטית-תואר-ראשון-במקצוע-ריאלי-כשלי כראוי.

אני תוהה אם יש לי בעיות שאינן נובעות מהטבע העצל שלי. אולי לא הכל באשמתי ובעצם אני נמצאת בדיכאון קליני עמוק שמתבטא רק בכל הקשור במוטיבציה שלי ללמוד. אני מתחילה לקוות שזה כך...

אומרים לי - את לקראת הסוף, את תמיד מסתדרת בסוף וגם אני אומרת - הסיבה היא כי: אני עצלנית, אני נהנתנית, אני דחיינית. אני רעה אל עצמי ויש לי ציפיות גבוהות מעצמי שלרוב לא מתגשמות. אני מנסה להיות ב"שליטה" אבל זה כל-כך קשה לי... אני מתפרקת לגורמים ראשוניים ומפרפרים שכל רצונם הוא לתחוב את ראשם עמוק מתחת לשמיכה, לעצום עיניים, לשכוח מכל אותו עתיד, המיידי והרחוק ולהיעלם. לישון שנת חורף (שמסרב להגיע) ארוכה ורגועה לנצח נצחים.

נדמה כאילו כולם יודעים מה טוב עבורי ורק אני עומדת באמצע מפולת השלגים הזו וזועקת לעננים שמישהו יעשה משהו ויעצור את השתלשלות העלילה המגעילה הזו.

נ.ב.: כאן, בחיים הווירטואליים, יש לי זכות לא להתייחס למציאות. יש מספיק ממנה בחיים האמיתיים. רק רציתי לציין.