אין פה מה לקרוא

בסופו של דבר אני צועדת לעבר הגשמת מטרות כאלו ואחרות שלי.

את הדרך ליוו חברים, הנאה וצחוקים. השכלתי ולמדתי דברים חדשים לרוב וכעת אני עומדת לפני דרך חדשה.

זו רק הגישה הטיפשית שלי שגורמת לי לתחושות סבל ושפל רוח.

אני בת 23, כמות היחידות שנמנית עד למספר זה אינה כה גדולה כמו שלעיתים נדמה לי, אפילו להיפך - הכל עוד כל-כך לפני.

לא חייבים לעשות הכול לפי הספר.

אני יכולה לעזוב הכול אם ארצה.

אני יכולה לברוח אם ארצה.

אני צריכה לעשות מה שטוב עבורי ומה שעומד עם קנה המידה המצפוני שלי ולכן אני ממשיכה בדרך וצופה למרחק, מחכה לבאות.

אך עלי לזכור להעלות את החיוך על פני ולזרוק את האבן שמונחת על ליבי הרחק מעלי,

לא להיות כה קשה עם עצמי.

אני תוהה עד כמה אני מכירה איש איש ממכריי. במיוחד אילו שנפשם קשורה אלי מעט יותר.

הרי בלוג הוא מסכה, מסכה מתקלפת אמנם, אשר מצליחה פה ושם לחשוף אמיתות מאישיותינו הרב צדדית, אך מסכה היא.

אנחנו יוצרים דמות בידיונית, דמות שהקורא מעלה לנגד עיניו בכל צורה וצבע, לרוב עוטה (לפחות אצלי) גוון רומנטי ומחמיא הרבה מהקיים.

אנחנו בוחרים איזה חלק באישיותינו לחשוף, איזה פן בחיינו, את הצרות או השמחות וכך גם אנו מצטיירים בבלוג.

אי אפשר לומר שמקריאה בבלוג כלשהו יכול אתה להכיר היטב את הכותב.

הרי גם החיים האמיתיים הם מסיכה, אמנם כעת יש צורה וצבע לה, הגוון הרומנטי מתנדף, אך עדיין הדמות אותה אני משחקת נוכחת שם, דמות נוחה לבריות ושמחה בחייה, "הכל-טוב-ברוך-השם-יתברך-שמו". כמו עלמה צחקנית, שחיוכה קבוע, אך לפעמים היא בוכה בפנים כי החיים לא מחייכים אליה חזרה והקלפים שחולקו לה אינם איי איי איי.

גם האנשים שנפשם קשורה...

לא מזמן פטפטתי עם אחי והתלוננתי בפניו שכבר אינני מכירה אותו. yti, הוא אמר, את בין האנשים שמכירים אותי יותר טוב מהרבה אחרים. ואני הסברתי לו שאמנם אני מכירה אותו כל חייו, אך הוא התכנס לו בעולמו הפרטי וכעת אינני יודעת עליו דבר.

מה אני יודעת על הוריי? על עולמם הפרטי?

מעטים החושפים בפני את עולמם ואני עוד נוטה להקשיב...

יש אדם שלפעמים יש לי תחושה שהצלחתי לרדת לסוף דעתו

ואז אני מופתעת כל פעם מחדש לגלות שלא,

שבין המוכר, נח לו הזר והמוזר,

או שאת מכירה אדם כל חייך, אך בעצם לא יודעת עליו דבר, כי את נותנת לו לחלוף,

או שאת צריכה לחפור ולחפור ועדיין כנראה לא תגיעי לקרקעית.

וזה אפילו לא היה קיטור!

פעם עמדתי בפרשת דרכים ובחרתי בדרך מסויימת וכעת סיום הדרך מתקרב ופרשת דרכים חדשה עומדת בפניי.

אני מנסה לאמוד את רצונותיי, להבין מהן ציפיותיי מחיי ובקושי מצליחה. כבר לא ממש סומכת על עצמי שאבחר את השבילים הנכונים.

ישנם הרבה גורמים חיצוניים ופנימיים, לעיתים סותרים, שמשפיעים על החלטותיי וקשה לי לסנן אותם ולחפור בעצמי ולגלות מה אני רוצה באמת.

מה גם, שגם אם ארצה לעצור את הגלגל, כבר מאוחר מדי לכך, לא? חייבים להמשיך ולצעוד, כי זו רק פרשת דרכים קטנה והשביל עוד ארוך...