אין פה מה לקרוא

אני חיה בבועה כרגע, לא מוציאה כמעט את הראש מהחדר.

הברכיים כואבות בעקבות ישיבה מתמשכת, שעות העירות והשינה מתבלבלות לחתולין, מרגישה נרפות, נרגנות.

אני מנותקת מהכל וממוקדת כרגע בסבל הפרטי שלי (בעצם הייתה פה התנצלות ארוכה על כך שאני רוצה לקטר על סבלי הפרטי בעוד הסבל בחוץ מתפרץ ומקטין הכל).

בסך הכל רציתי לקטר: משעמם לי! נמאס לי לשבת בנקודה אחת כל היום!

אני לא עובדת ולא מנצלת את הזמן באופן נכון וראוי, לא מסוגלת לקבוע לעצמי מטלה ולבצע אותה.

אני יושבת, סובלת, תוססת, רוצה לעשות כל דבר רק לא הדבר שעלי לעשות.

אך ההגשה מחר(!!!) ואני עוד כ"כ רחוקה משלבי סיום שכל אדם אחר, אשר היה נמצא במצבי, היה כבר מזמן מקבל התקף לב ומתחיל להוציא קיטור מרוב מאמץ וניסיונות לסיים בזמן.

רק אני והסוליטר.

אוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווף.

צריכה לקחת את עצמי בידיים דחוף!!!

בסופו של דבר אני צועדת לעבר הגשמת מטרות כאלו ואחרות שלי.

את הדרך ליוו חברים, הנאה וצחוקים. השכלתי ולמדתי דברים חדשים לרוב וכעת אני עומדת לפני דרך חדשה.

זו רק הגישה הטיפשית שלי שגורמת לי לתחושות סבל ושפל רוח.

אני בת 23, כמות היחידות שנמנית עד למספר זה אינה כה גדולה כמו שלעיתים נדמה לי, אפילו להיפך - הכל עוד כל-כך לפני.

לא חייבים לעשות הכול לפי הספר.

אני יכולה לעזוב הכול אם ארצה.

אני יכולה לברוח אם ארצה.

אני צריכה לעשות מה שטוב עבורי ומה שעומד עם קנה המידה המצפוני שלי ולכן אני ממשיכה בדרך וצופה למרחק, מחכה לבאות.

אך עלי לזכור להעלות את החיוך על פני ולזרוק את האבן שמונחת על ליבי הרחק מעלי,

לא להיות כה קשה עם עצמי.

צדק מי שאמר שהכי קשה להתחיל ומשם הכל זורם (אפילו עד חמש לפנות בוקר).

ההתחלות כה קשות הן לי...

ניתוח של המצב בצורה אובייקטיבית חושף דחיינות כפייתית, עיסוק בטפל, הדחקת רגשות אשם והסתרת עקבות.

הסתרת העקבות נובעת מהעובדה שאני פוחדת לחשוף את החטאים הקטנים שלי בפני אנשים שאני חשה שיש להם ציפיות ממני ועלולים לכעוס או להתאכזב בעקבות הידיעה.

חטאים קטנים, כמו העובדה שלא קמתי מוקדם בבוקר ובמקום זאת ישנתי 10 שעות ברצף (קורה כמעט כל לילה בשלושת השבועות האחרונים), שיש לי עבודת גמר לכתוב (הזמן קצר והמלאכה מרובה) ועוד לא עשיתי ולו את הצעד המינימלי על מנת להתחיל בה, שאני מעבירה ימים שלמים בקפיצה בין לינקים, נבירה מסיבית בחיים שאינם שלי או במשחקי ספיידר סוליטר (זהו העיסוק הנוכחי שלי), במקום לנצל את הזמן ה"מועט" שיש לסטודנטית-תואר-ראשון-במקצוע-ריאלי-כשלי כראוי.

אני תוהה אם יש לי בעיות שאינן נובעות מהטבע העצל שלי. אולי לא הכל באשמתי ובעצם אני נמצאת בדיכאון קליני עמוק שמתבטא רק בכל הקשור במוטיבציה שלי ללמוד. אני מתחילה לקוות שזה כך...

אומרים לי - את לקראת הסוף, את תמיד מסתדרת בסוף וגם אני אומרת - הסיבה היא כי: אני עצלנית, אני נהנתנית, אני דחיינית. אני רעה אל עצמי ויש לי ציפיות גבוהות מעצמי שלרוב לא מתגשמות. אני מנסה להיות ב"שליטה" אבל זה כל-כך קשה לי... אני מתפרקת לגורמים ראשוניים ומפרפרים שכל רצונם הוא לתחוב את ראשם עמוק מתחת לשמיכה, לעצום עיניים, לשכוח מכל אותו עתיד, המיידי והרחוק ולהיעלם. לישון שנת חורף (שמסרב להגיע) ארוכה ורגועה לנצח נצחים.

נדמה כאילו כולם יודעים מה טוב עבורי ורק אני עומדת באמצע מפולת השלגים הזו וזועקת לעננים שמישהו יעשה משהו ויעצור את השתלשלות העלילה המגעילה הזו.

נ.ב.: כאן, בחיים הווירטואליים, יש לי זכות לא להתייחס למציאות. יש מספיק ממנה בחיים האמיתיים. רק רציתי לציין.