אין פה מה לקרוא

כבר הגבתי שתי תגובות מזועזעות בפייסבוק, ובעקבות זאת חשפתי את התחת השמאלני הגדול שלי בפני כולם, אך עדיין נותרה בי התחושה ההיא, שגורמת להקאת מילים מאוגדת היטב (בניגוד לאותם זמנים חסרי מוזה שבהם כל מילה מחולצת בכוח וגם כואב אחר-כך).

אני מרגישה קצת חוטאת, קצת מזועזעת. זה כנראה מה שליבה את ההתלהמות, יצר הכתיבה והדעתנות. היינו בפאב ושתיתי חצי שליש בירה, למרות שאסור לי, כי אני לוקחת איזו תרופה, וזה אפילו לא היה כזה טוב כמו שציפיתי. ציפיתי לבירת תפוחים מגניבה וקיבלתי במקום זאת משהו שמזכיר יין מוגז, סטייל השמפניה המזוייפת ההיא, עם חותמת ה-Young, כדי שיבינו הצעירים ההם, שלהם לא מגיע משהו טוב יותר.

אני כל-כך לא טובה בשמירה חדשות סמי-רעות לעצמי. אם מישהו שואל אותי "נו, מה עם הספר?", בקול פוץ נמוך שכזה, הפוקר פייס שלי מתנדף, הפנים מתעוותות בכאב והנה גם ההשתפכות מופיעה - תכלס, לא משהו בכלל, אני סטלנית, עצלנית ובלתי אחראית בעליל, יאדה יאדה. בטח סתם רצה לשאול אותי על מקצב ה"מה שלומך?" - ובמקום זאת הוא קיבל השתפכות. מזל שיש אנשים יותר סטלנים ממני, כאלו שבכלל לא ידעו שצריך לכתוב את הספר חיחי.

בכלל פתחתי את הדף הזה כי רציתי לכתוב פוסט הלל לזוגיות. על איך שבחיים לא הייתי מוותרת על מה שיש לי עכשיו בשביל איזה ריגוש זול כלשהו.

כל פעם מחדש אני מריצה בראשי את המילים שלו, את המחמאות שלו... מעולם לא אמרו לי דברים כאלו לפני כן, במיוחד לא בעוצמה וכנות שכזו. לפעמים מתעורר הספק, כי קשה לי לדמיין שהוא באמת מאמין במה שהוא אומר. הביטחון העצמי הקצת ירוד טוען טענות משמעותיות ובחצי אוזן אני מקשיבה להן ובו-בזמן הודפת ומסבירה שאני פשוט ברת מזל, שהעובדות הן שיש גבר שמסתכל עלי ורואה עולם ומלואו, גבר שמכוון אלי עיניים זוהרות בעוד אני בזרועותיו.

אני משווה למאורעות עבר ורואה איך הכל היה ריק ריק ריק, גם אם בזמנו חשבתי שלא. מבט מבוגר ומפוכח יותר מסביר לי שמאורעות העבר מכוונים אל מאורעות ההווה, שיש סיבה לכל דבר. שכל הסרטים, הדמעות, אי ההבנות לעולם לא יעלמו לחלוטין, אבל האחוז והתדירות שלהם יהיו קטנים משמעותית.

ואני אכין בשבילך עוגות כשאהיה גדולה.

אני חיה בבועה כרגע, לא מוציאה כמעט את הראש מהחדר.

הברכיים כואבות בעקבות ישיבה מתמשכת, שעות העירות והשינה מתבלבלות לחתולין, מרגישה נרפות, נרגנות.

אני מנותקת מהכל וממוקדת כרגע בסבל הפרטי שלי (בעצם הייתה פה התנצלות ארוכה על כך שאני רוצה לקטר על סבלי הפרטי בעוד הסבל בחוץ מתפרץ ומקטין הכל).

בסך הכל רציתי לקטר: משעמם לי! נמאס לי לשבת בנקודה אחת כל היום!

אני לא עובדת ולא מנצלת את הזמן באופן נכון וראוי, לא מסוגלת לקבוע לעצמי מטלה ולבצע אותה.

אני יושבת, סובלת, תוססת, רוצה לעשות כל דבר רק לא הדבר שעלי לעשות.

אך ההגשה מחר(!!!) ואני עוד כ"כ רחוקה משלבי סיום שכל אדם אחר, אשר היה נמצא במצבי, היה כבר מזמן מקבל התקף לב ומתחיל להוציא קיטור מרוב מאמץ וניסיונות לסיים בזמן.

רק אני והסוליטר.

אוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווף.

צריכה לקחת את עצמי בידיים דחוף!!!

יש תחושת ריקבון באוויר, והגורם לה, מלבד ריח הירק המרקיב מעט במקרר שכמו דבק בי מאז הפעם האחרונה שפתחתי את דלתו, נובע גם ממני.

יושבת בבית יום שלם ולא עושה דבר שיקדם אותי למקום כלשהו, זמן מבוזבז שלעולם לא ישוב. כל זאת, כקונטרה לסוף השבוע המהנה שעבר עלי בחברת הבחורצ'יק. היינו אצל חברים שלו הרבה (הממ, צריך עוד לעבוד על עניין תחושת הזרות המשתלטת עלי בעת ישיבה בקבוצה אותה אינני מכירה ברובה) ואפילו גירדנו מעצמנו את הפוך, התגברנו על אהבתנו הסוערת לנמנומישן משותף ביום שבת ונסענו ליפו העתיקה (שני מטרים וחצי מביתו של הבחורצ'יק והמצחיקול מעולם לא טייל במקום. אח, מה הוא היה עושה בלעדיי?). ביפו היה מפתיע לטובה - האיזור היה נקי יחסית, אוויר צח בעת טיול ליד הים, כל אותם רחובות צרים ומעוקלים, בתוספת תריסים כחלכלים שהקסימו את העין. נתקלנו בגלריות קטנות ואף נכנסנו למוזיאון אילנה גור והתרשמנו מהבית, מהיצירות המטורפות, מכל אותן... צורות פאליות שניבטו אלינו מכל מקום, מהמרפסת והנוף המדהימים הנשקפים אל הים... אפילו אילנה גור עצמה הסתובבה במוזיאון (שכן שם ממוקם גם ביתה) עם שני כלבי בולדוג ענקיים ועדת מעריצים מפרגנת ומקרקרת. לסיום קינחנו בחומוס-צ'יפס-סלט קצת יקרים, אבל במיקום אסטרטגי עם תצפית אל הים.

אז אחרי כל זה, איך אפשר להסביר את כל אותה פדלאות שעטה עלי וממררת את חיי?

עלי להחליט רשמית, שחור וירטואל- על גבי-לבן וירטואלי, שאעשה כל שביכולתי על מנת להפסיק לפגוע בעצמי ולהעלות את רמת חיי - וזה כולל את העובדה שחוסר העיסוק בלמידה פוגע בי ומונע ממני לסיים סוף-כל-סוף את התואר הארוך הזה, וגם גורם לרגשות אשמה המטרידים את רוחי וגורמים לי בעיקר לרצות לזעוק זעקות קורעות גרון ולהרוס משהו מרוב תסכול. בנוסף, חסר סדר אכילה הנובעת משעמום ומספיק ודיי גם עם כל אותה שריצה מגעילה.

אז מהיום ועד עוד שבועיים לפחות אני מתחילה לדווח על שלושת התחומים הבעייתיים בחיי. לימודים, ספורט ואוכל. משעמם אמנם, אבל אולי זה יגרום לי להתבייש במעשיי ויגביר את הרצון להישגיות.

טוב. בעצם לא.