אין פה מה לקרוא

יש תחושת ריקבון באוויר, והגורם לה, מלבד ריח הירק המרקיב מעט במקרר שכמו דבק בי מאז הפעם האחרונה שפתחתי את דלתו, נובע גם ממני.

יושבת בבית יום שלם ולא עושה דבר שיקדם אותי למקום כלשהו, זמן מבוזבז שלעולם לא ישוב. כל זאת, כקונטרה לסוף השבוע המהנה שעבר עלי בחברת הבחורצ'יק. היינו אצל חברים שלו הרבה (הממ, צריך עוד לעבוד על עניין תחושת הזרות המשתלטת עלי בעת ישיבה בקבוצה אותה אינני מכירה ברובה) ואפילו גירדנו מעצמנו את הפוך, התגברנו על אהבתנו הסוערת לנמנומישן משותף ביום שבת ונסענו ליפו העתיקה (שני מטרים וחצי מביתו של הבחורצ'יק והמצחיקול מעולם לא טייל במקום. אח, מה הוא היה עושה בלעדיי?). ביפו היה מפתיע לטובה - האיזור היה נקי יחסית, אוויר צח בעת טיול ליד הים, כל אותם רחובות צרים ומעוקלים, בתוספת תריסים כחלכלים שהקסימו את העין. נתקלנו בגלריות קטנות ואף נכנסנו למוזיאון אילנה גור והתרשמנו מהבית, מהיצירות המטורפות, מכל אותן... צורות פאליות שניבטו אלינו מכל מקום, מהמרפסת והנוף המדהימים הנשקפים אל הים... אפילו אילנה גור עצמה הסתובבה במוזיאון (שכן שם ממוקם גם ביתה) עם שני כלבי בולדוג ענקיים ועדת מעריצים מפרגנת ומקרקרת. לסיום קינחנו בחומוס-צ'יפס-סלט קצת יקרים, אבל במיקום אסטרטגי עם תצפית אל הים.

אז אחרי כל זה, איך אפשר להסביר את כל אותה פדלאות שעטה עלי וממררת את חיי?

עלי להחליט רשמית, שחור וירטואל- על גבי-לבן וירטואלי, שאעשה כל שביכולתי על מנת להפסיק לפגוע בעצמי ולהעלות את רמת חיי - וזה כולל את העובדה שחוסר העיסוק בלמידה פוגע בי ומונע ממני לסיים סוף-כל-סוף את התואר הארוך הזה, וגם גורם לרגשות אשמה המטרידים את רוחי וגורמים לי בעיקר לרצות לזעוק זעקות קורעות גרון ולהרוס משהו מרוב תסכול. בנוסף, חסר סדר אכילה הנובעת משעמום ומספיק ודיי גם עם כל אותה שריצה מגעילה.

אז מהיום ועד עוד שבועיים לפחות אני מתחילה לדווח על שלושת התחומים הבעייתיים בחיי. לימודים, ספורט ואוכל. משעמם אמנם, אבל אולי זה יגרום לי להתבייש במעשיי ויגביר את הרצון להישגיות.

טוב. בעצם לא.

נשארתי במעונות במיוחד לכבוד הספר ולכבוד פגישה עם חברות (ככל שהזמן עובר אני מרגישה כמה אני זקוקה לחברות, כשהמגמה הקודמת בחיי, להתרחק מבנות ולפנות אל עבר המין הגברי כיצור המתאים לידידות, התהפכה כעת).

בהחלטה להיפגש אעמוד, אך הספר שוכב לו בתיקיה מאובקת והדד ליין שורץ בבריכה עמוקה, מתחמם תחת קרני השמש ומשמיע קולות תקתוק רועמים. בינתיים אני מעסיקה את עצמי באובססיה חדשה - צרפתית. קראתי בבלוג רנדומלי כלשהו המלצה ללמידת שפות בשיטת מישל תומס, בעקבות זאת קראתי עליו קצת בויקיפדיה והגעתי למסקנה שאם ברברה סטריינפורד יכולה - כך גם אני. חיטטתי קצת בטורנט, גיליתי מה מגוון השפות הניתנות ללמידה ובחרתי דיי סתם כך בצרפתית (אודרי טוטו, ג'ולייט בינוש). מאז, אני אובססיסית. הקלות בה ניתן להגיע לרמה של שיחת חולין איטית ומפגרת מפתיעה אותי כל פעם מחדש. גם הקולות המופתעים של התלמידים שלו בהקלטה, לאחר שהם מצליחים לזכור כיצד להזמין יין לבן (ג'ה וודרה און וויר דה וון בלאנ) משעשעת ומעודדת.

אז עכשיו אני משגעת את סביבותיי בנסיונות דיבור הצרפתית הכושלים שלי. בנוסף, אני מפרסמת סטאטוסים לא קשורים בעליל המייצגים את הידע הנרחב שרכשתי עד כה ומנסה למצוא שירי ילדים בצרפתית ביוטיוב בנושא הזמנת יין לבן ללא הצלחה מרובה.