בהחלט. חזרתי למסורת הפוסטים שהכותרת שלהם היא מספר הפוסט.

ועכשיו נעבור לנושא של הפוסט, כפי שנכתב מצידו השמאלי של המקף שבכותרת.

למה אני כמעט לא מעדכנת?

לא יודעת. אולי אין לי מה לכתוב, אולי אין לי זמן לכתוב, אולי מצאתי סוף סוף חיים, ואולי אין לי חיים ובגלל זה אין לי מה לכתוב. סיימנו את המעגל.

וזאת היתה התשובה שלי. לא משנה, אתמול ושלשום היה טיול ואני רוצה לכתוב עליו.

יום שני בבוקר, מתעוררים, אוכלים, כל השכבה (ולמי שלא יודע, אני בכיתה י"א) מתכנסת בחדר סמינרים ובא מישהו בשם חילי, או כילי, או אין לי שמץ של מושג איך מאייתים את זה, ואנחנו מתחילים בפעילות שמטרתה הכרת "האנשים השקופים". האנשים השקופים, על פי הגדרתו של חילי (החלטתי ללכת על הגרסה עם הח') הם אותם אנשים שאנחנו רואים כמעט כל יום, בכל מקום, ואף פעם לא ממש מתייחסים עליהם. למשל, עובדי ניקיון, מלצרים, מוכרים בחנויות וכו. אז הוא הסביר את הפעילות, דיבר קצת, וכולנו נסענו לקניון הקרוב לבית הספר- קניון מלחה. שם היינו צריכים לדבר עם אותם אנשים שחילי הגדיר כ"שקופים" ולשאול אותם כמה שאלות על תנאי העבודה שלהם, בעיקר, ועל כל נושא שבא לנו. אחרי זה חזרנו לבית הספר וראינו פרק מ"עובדה", שעסק בעובדי מפעלי ים המלח. אחרי זה חזרנו לחדר סמינרים וחילי דיבר, וסיכם, והסביר, ומסתבר שהוא בן אדם עם המון מודעות חברתית. זה טוב.

ארוחת צהריים, ונוסעים לעפולה. נסיעה ארוכה, ישנים באוטובוס, ומגיעים. שם היתה לנו פעילות עם אתיופים, שמטרתה- הכרת העדה האתיופית. היה ממש נחמד. דינה וברקו, שניהם בני 38 שעלו בשנות השמונים מאתיופיה, סיפרו לנו על העלייה שלהם ועל המשפחות שלהם. היתה פעילות ממש נחמדה.

נוסעים למקום בשם רקפת, נדמה לי, ארוחת ערב, סיכום של היום הראשון בטיול עם המדריך והמחנך של כל כיתה, וזהו, לחדרים. ואז התחיל להיות מוזר, אבל היה כיף. מומין ושמעון וקיס ונאור ויסמין משתוללים על המיטה הזוגית בחדר שלנו (הייתי בחדר ביחד עם אנה, רוני, נעמה, יסמין, אינה וצילה. אין קישורים לבלוגים הפעם, אין לי כוח) ואני ואינה ואנה בוהות מהצד. זה היה מוזר, אבל יצאו מזה כמה תמונות חמודות. היה די כיף, ואז הלכנו לישון. ואז, גם בערב וגם בבוקר, אני ושמעון היינו צריכים להגיד לכל מי שהלך לשירותים שמדליקים את האור כשלוחצים על שני המתגים שלמטה ביחד.

ארוחת בוקר, אוטובוס, נוסעים לבית ג'אן. כשהגענו לשם- ירד שלג! זאת היתה הפעם השנייה בחיים שלי שראיתי שלג יורד. היה מגניב.

ואז בא אבא של ראיה מהכיתה שלי (ורק לידע כללי, ראיה היא בן אדם ממש מגניב ואני ממש אוהבת אותה) והציג לפנינו כמה אנשים שהרצו לנו על העדה הדרוזית. ההרצאות היו ממש טובות. ואז הביאו לנו אוכל שאמא של ראיה הכינה, והיה טעים. ואז יצאנו לסיור בכפר, ובשלב הזה הנעליים שלי והגרביים שלי כבר היו ספוגים מים לגמרי ואיבדתי תחושה באצבעות הרגליים, ומסתבר ששני זוגות מכנסיים ארוכים אחד על השני, שתי חולצות ארוכות, וז'קט ארוך- לא מספיק מחממים. היה סיור נחמד. ובאוטובוס הצלחתי להחזיר תחושה לאצבעות הרגליים. וכמובן, טיפ לטיול הבא- תמיד לקחת זוג גרביים נוסף.

אוטובוס, נוסעים לקלאנסווה (אני מקווה שאייתתי את זה נכון). הגענו לבית ספר תיכון שבו לומדים תלמידים שאיתם עשינו פעילות ביום חמישי בבית הספר שלנו, והמשכנו שם את הפעילות (פעילות בנושא בית ספר תיכון יהודי-ערבי משותף, מה תהיה תוכנית הלימודים בו וכו). אחר כך הלכנו לאכול, ושוב היה טעים. ואז התכנסנו שוב והמנהלים של שני בתי הספר אמרו דברי סיכום, היה נחמד, ושוב אוטובוסים- חוזרים ליאס"א.

מגיעים ליאס"א, מתקלחים, עושים שיעורי בית במתמטיקה.

ועכשיו לשאלה הגורלית מכולן-

מה הקטע של כל כך הרבה אנשים בשכבה שלי עם התנהגויות דו מיניות? במשך חלק גדול מהטיול שנים נמרחו אחד על השני, בנות נמרחו אחת על השנייה, ואפילו שמעון אמר לי שהוא כבר לא רוצה אותי והוא מעדיף את מומין, ושאני אלך לי להיות עם אנה ואינה. אני יודעת שאצל חלק מדובר בנטיות אמיתיות, וזה סבבה, וגם אני משתפת פעולה, אבל איך זה שפתאום כולם ככה? טוב, לפחות עכשיו אף אחד לא יגיד כלום לי ולאינה ולאנה אם נתנהג כאילו שאנחנו, אהמ, ביחד (למרות שאנה היא אשתי החוקית וזה לגמרי לגיטימי). בינתיים זה לא מפריע לאף אחד, ונראה לי שגם לשמעון זה לא מפריע, ובסך הכל מדובר בהעמדת פנים מצד הרוב, וכפי שאינה כבר אמרה- היא גרה איתי בחדר. אם היא באמת היתה רוצה אותי היא כבר היתה מנצלת את העובדה שהוזכרה במשפט הקודם. בינתיים נחמד לנו לדבר בנימת "את/ה יודע/ת למה אני מתכוון/ת" ולהחזיק ידיים ולהתחבק כל הזמן. והבנים מגיבים כמו שמעון- "אז אתן מעדיפות אחת את השנייה? טוב, לא צריך, אני אלך להיות עם ______(הכנס כאן שם של בן)".

יהיה טוב.

אוהבת,

magesch