יש לי חתולה שעונה לשם הזה. באמת! כשאני קוראת לה "צומי!" היא באה. היא כל כך צומי... זאת החתולה הקטנה שסיפרתי עליה באחד מהפוסטים הקודמים. היא לבנה עם המון כתמים גדולים ואפורים-שחורים ויש לה עיניים ירוקות בהירות. והיא ממש חמודה. והיא צומי. והחתולה השנייה, הגדולה יותר, היא כולה כתמים- לבנים, אפורים-שחורים, ג'ינג'יים... ויש לה עיניים כתומות מדהימות. וקוראים לה ג'יצה. כן, אלה השמות של החתולות שהחליטו לפקוד את ביתי. צומי וג'יצה. והן חמודות. ושתיהן צומיות. דורשות צומי כל היום. ואני אוהבת אותן. אני אוהבת חתולים. היום הגיעה עוד חתולה, קראתי לה סקארה. אבל לה יש קולר על הצוואר. היא בטח שייכת למישהו. והיא רבה עם ג'יצה וצומי. אז גירשתי אותה, בערך. היא לא באמת הלכה. לא נראה לי שהיא מפחדת ממני. זה ממש מדהים איך חתולים רק רואים את הידיים והאצבעות שלי וישר באים אליי ודורשים ליטוף. אפילו החתולים הכי פחדנים לא מפחדים ממני. אני אוהבת חתולים, ומסתבר שהם אוהבים אותי.

לפני כמה ימים fiend maker המליצה לי לנסות לשתות קפה עם הרבה חלב והרבה סוכר. מעולם לא שתיתי קפה, וחשבתי שאולי כדאי לנסות. ניסיתי. היה טעים. ואולי זה רק בגלל ששמתי כפית קפה, שלוש כפיות סוכר וכוס שלמה של חלב. ואולי זה בגלל שזה היה באחת וחצי בערב, כשאני לא לגמרי מאופסת. אבל בכל זאת, היה טעים.

הגעתי למסקנה שבלוגים הם לפעמים כמו חיות מחמד. אנחנו מטפחים אותם, אוהבים אותם, מקשטים אותם, מגינים עליהם בכל מחיר כשמישהו מגנה אותם, מוסיפים להם כפתורים ורשימות ומעצבים אותם כדי שיהיו יותר יפים ומושכים, וחוגגים להם יום הולדת. וכמובן, בודקים מדי פעם (בערך פעמיים ביום) את כמות הצומי שהם מקבלים. כלומר מודדים את מד הכניסות. כן, אני אוהבת את הבלוג שלי. הוא עוד יגדל להיות בלוג חכם ומוכשר.

מיכל אוהבת מפתחות ושעוני חול. מיכל גם מדברת על עצמה בגוף שלישי. מיכל מאוד אוהבת את הכפתור החדש שלה: come to the dark side. we have cookies, שגם הוא, מן הסתם, לא מבית היוצר שלה. מיכל עכשיו תסיים את הפוסט הזה.