כן, בטח.

ידעתי שאני אפספס את הכניסה ה 1984 שלי. מנבאת עתידות שכמותי.

אני נכנסת לבלוג, 1981 כניסות. נכנסת שוב כעבור בערך שעתיים, לאחר אי פרסום אף פוסט מאז הפעם שהוזכרה לפני רגע, 1985 כניסות. וואו. טוב, שיהיה, די להיות אובססיבית לכניסות.

היום בלילה נוסעים לפטרה. מתנת יומולדת מאגניבה לאחים שלי. נדמה לי שכבר כתבתי את זה באיזה פוסט קודם, אבל לא אכפת לי, אני סנילית. ולמי שלא יודע- פטרה זה בירדן, איפה שהסלע האדום. יהיה כיף, נוסעים עם הדודה המאגניבה שלי, שהיא ארכיאולוגית ומורת דרך מוסמכת.

די, שני קווים מפרידים לפוסט אחד זה מספיק. גם ככה אני ממשיכה להישמע כמו הפוסטים הראשונים שלי. "הי, אני מיכל, בבלוג הזה אני אכתוב בלה בלה בלה, <הכנס כאן אירוע לא מעניין שקרה לי>, טוב, אין לי מה לכתוב, ביי."

מעצבן. אני בלוגרית כבר יותר מחצי שנה, למען השם.  

בינתיים אני ממשיכה להקליד את 'עדיין נושמת בקצב המפתחות הנופלים'. אני כל כך אוהבת את הסיפור הזה. בקרוב יופיעו כאן לא פחות מעשרים קישורים אליו, אל דאגה. יש לי רק בעיה אחת עם הסיפור הזה. כמו כל סיפור שאני כותבת בכתיבה כמעט לגמרי סוריאליסטית, גם בסיפור הזה אני כותבת מתוך אי ידיעת מה שכתבתי כמה שורות לפני כן. זה יוצר מספר סתירות פנימיות וחללים עלילתיים מרובים, אבל אני מניחה שאני אשלים אותם בעריכה, אם אני אי פעם אעשה אחת כזאת.

ועכשיו ההגדרה של המונח סוריאליזם, למי שלא יודע. כך הגדיר אותו משורר צרפתי שאני עדיין צריכה לברר את שמו, מייסד התנועה הסוריאליסטית בתחילת המאה ה- 20.

סוריאליזם- שם עצם, זכר. אוטומטיזם נפשי טהור שבאמצעותו מנסים להביע בעל פה או בכתב או בכל דרך אחרת את פעילותה הממשית של המחשבה. מחשבה מוכתבת, ללא כל פיקוח של ההיגיון, הנמצאת מחוץ לתחומן של פעילויות אסתטיות ומוסריות.

בקיצור, אם מדברים על כתיבה, לא לחשוב ופשוט לתת ליד לכתוב במקומך. זה יוצא כל כך אמיתי. כל כך אני. וזה גם הרבה יותר טוב מהכתיבה המודעת שלי, שבה אני כן מודעת למה שאני כותבת וחושבת על מה שאני כותבת. לכתוב סוריאליסטי זה שולט!

כשאני כותבת ככה, אז אף פעם אין לי שלד מוגדר של הסיפור בראש, אין לי אפילו רעיון כללי לגבי מה עומד לקרות בסיפור. אפשר לומר שהסיפור יוצר את עצמו. הוא זורם מעצמו, וכל מה שקורה בו הוא תולדה של מה שקרה בו שניה אחת קודם לכן. אפילו אם כן יש לי רעיון כלשהו לגבי מה שאני רוצה יקרה בסיפור, בדרך כלל הוא לא מתגשם בסיפור, והסיפור פשוט מתמשך מעצמו. זה יוצר סתירות, זה יוצר חוסר הבנה אצל הקוראים, זה יוצר חללים עלילתיים, וזה יוצר סיפורים שאני ממש אוהבת.

טוב, בחזרה לעבודה בתנ"ך. יום נעים לכולכם.