הייתי בירדן!

והיה כיף!

וראיתי את ה-סלע האדום!

~תזכורת לעצמי: להיגמל מסימני קריאה, בדיוק מאותה הסיבה שהפסקתי להתאים כותרות וקטגוריות לתכנים של הפוסטים~

אז מה היה?

בלילה לפני הטיול מכינים סנדוויצי'ם בכמות מסחרית. יוצאים מהבית ברבע לארבע בלילה ומגיעים למלון רק בשבע בערב ורוב הטיול באתרים ארכיאולוגיים, מומלץ לאכול בדרך.

החלטתי להזדהות עם הירדנים ובמהלך הטיול ללבוש רק חולצות עם כתובות בערבית. כל החולצות נקנו באדיבות דודתי היקרה בתוניס, וכמובן שמה שהיה כתוב עליהן בערבית זה "תוניס".

מתעוררים ברבע לשלוש בלילה אחרי שינה של שעתיים, ברבע לארבע נוסעים לתל אביב, ברבע לחמש האוטובוס עם כולם יוצא מתל אביב. למה תמיד ברבע ל? ככה.

~פרט קטן ששכחתי להזכיר: זה היה טיול מאורגן של עובדי רשות העתיקות במשרד בתל אביב. כלומר, הרבה אנשים מאגניבים שיודעים בדיוק איך לארגן טיול מושלם~

ושוב תודה לדודתי היקרה על המתנה הנפלאה, הטיול לירדן, ליומולדת של האחים שלי.

~מסתכלת על כולכם ברשעות. לי יש אחים קטנים, ואני נהנית מזה!~

מרבע לחמש עד תשע וחצי נוסעים ונוסעים, לפחות ישנתי רוב הנסיעה. מגיעים לגבול ירדן-ישראל ליד אילת. מתברר שהירדנים עוד לא עברו לשעון חורף, מעבירים את השעון שעה קדימה. מתברר שאסור לירדנים להכניס אוכל אל תוך שטח ישראל, ומתברר שהירדנים העתיקו את החוק. אסור לישראלים להכניס אוכל ושתייה לתוך ירדן. היתה כמות מסחרית של סנדוויצ'ים. עכשיו אין. בגבול, חייל ירדני ניסה להתחיל איתי. וואו. מגיעים לירדן.

~פיסת מידע שימושית: נכון שתמיד נחמד לדמיין את הקו הזה על הרצפה, לקפוץ מצד אחד שלו לצד השני, ולהגיד "עכשיו אני בישראל, עכשיו אני בירדן"? אז זהו, שהקו הזה הוא בערך ברוחב מאה מטר. משמע- אי אפשר לקפוץ מצד לצד~

הגענו לירדן, נכנסים לאוטובוס, למדריך הירדני קוראים נאסר ויש לו מבטא אנגלי מעצבן. נוסעים לעקבה, רואים את רחובות עקבה, שומעים הסברים על ירדן, נוסעים לוואדי ראם (wadi rum, לעילגים מבינינו, כמוני), ישנים עוד קצת בדרך, מגיעים לוואדי, יוצאים מהאוטובוס. רואים את "עמודי החוכמה" או איך שלא קוראים להר הזה, איפה ששני ישראלים נתקעו וחולצו בדיוק ביום שהיינו כמה מטרים ליד. תמונה:

~~

ג'יפים, הרבה כאלה, ונהגים ירדנים, עולים על הג'יפים, טיול ג'יפים. לנהג שלנו קראו סולימאן, ולדודה היקרה שלי היתה הזדמנות לתרגל את הערבית העילגת שלה. זה היה מאוד נחמד, בעיקר כשגיליתי שאני מבינה את רוב השיחה. אני מבינה ערבית מדוברת עילגת!

סולימאן היה צריך למלא דלק, אז הוא נסע לבית שלו שהיה בדיוק בדרך והביא מיכל דלק (כן, גם את השם שלי מאייתים ככה, וואו). האחים שלי ודודה שלי היו בטוחים שהוא עומד לחטוף אותנו. למה להם לחשוב ככה? ירדני, בדואי, נחמד, יש לו עשרה ילדים וכמה נכדים, מה הוא צריך עוד ארבעה ישראלים על הראש? הגענו לכל מיני מקומות. אחד מהם היה נקיק ארוך בסלע ההר (נקיקים כאלה מכונים "סיק"), שהרבה אנשים שגרו שם לפני מאות ואלפי שנים חרטו דברים על הקירות שלו.

~פיסת מידע מעניינת: מכירים את המנהג נגד עין הרע או משהו כזה, כששמים את היד כמו חומה חוצצת בינך לבין האדם השני ואומרים "חמסה"? אז זה בעצם שיבוש של המנהג המקורי, שבו היו שמים את הרגל ולא את כף היד~

הלכנו לטייל בעוד מקומות בוואדי, היה טיול נחמד, עצרנו במקום שבו כולם יכלו לרוץ אל השירותים, כי היו שם שירותים, וראינו חיילים מאמנים ילדים בני חמש עשרה לקראת הצבא.

אחר כך הלכנו לדיונה אדומה. בכלל, רוב החולות והסלעים בירדן אדומים או ורודים. תמונה מהדיונה:

~~

(דרך אגב, אני בתמונה)

כולם עייפים ורעבים, נסענו למלון בפטרה. נסיעה של שעתיים שסיפקה לי שינה טובה, שוב, והגענו למלון. המלון בנוי על צלע הר, ויש ממנו נוף ממש שווה. תמונה של הנוף מהמלון בבוקר:

~~

בלילה הלכתי לישון ממש מוקדם, וקמנו בשבע (זמן מקומי, כלומר שש בישראל). המלון מפוצץ באיטלקים. בשמונה כבר עזבנו את המלון, ארזנו את הכל, ונסענו לטיול המובטח בפטרה.

לא רחוק מהמלון היתה שכונה ממש גדולה שכל הבתים שלה היו חייבים להיות צבועים או בורוד או בלבן. רוב הבתים היו צבועים בורוד, אבל זה לא היה בדיוק ורוד, אלא יותר בצבע אפרסק, ורוד-כתום, צבע-קרם-כלשהו-שאמור-להיות-כאילו-ורוד, וכאלה. פתאום אני רואה באמצע השכונה בתים שפשוט זועקים "צומי!". כמה בתים היו צבועים בצבע הורוד הכי מזעזע ופקאצי שיכול להיות, גוונים דומים לצבעים של הבלוג שלי בתקופה הורודה שלו.

~מחשבה: מעניין איך זה לגור בבית בצבע ורוד פקאצי...~

בדרך רכבנו על סוסים, פעם ראשונה שאני רוכבת על סוס. הגענו לעוד נקיק, כלומר סיק, רק שהפעם הוא היה ממש ארוך וגבוה ויפה. תמונה:

~~

(אני, האחים שלי ודודה שלי מופיעים בתמונה. נראה אתכם מזהים!)

פתאום, משום מקום, הנקיק נפתח לאזור רחב ורואים את "הסלע האדום". ממש יפה. אתם יודעים, אותו "סלע" שאנשים כל כך רבים מתו כדי להגיע אליו. זה בכלל לא סלע... זאת אחוזת קבר נבטית גדולה, מעין ארמון קטן, חצוב לגמרי בתוך סלע אדום, ומכאן השם. מדהים. תמונה:

~~

רכבתי שם על גמל! זה כיף! תפאום הגמל שבחדר שלנו נראה כל כך קטן וחסר משמעות... תמונה: כן כן, תמונה שלי רוכבת על גמל! אני מפרסמת תמונות שלי באינטרנט, אמאלה, עכשיו אנשים יוכלו לבוא לרצוח אותי.. טוב, שיהיה, הנה התמונה:

~~

כן, אני לבנה.

ממשיכים ללכת, ורואים עוד אחוזות קבר. תמונה:

~~

היו כל כך הרבה אנשים שם... היתה קבוצה של צרפתים, היו כמה אנשים ממזרח אסיה, היו הרבה גרמנים, היו בריטים ואמריקאים בכמויות אדירות, היו הרבה רוסים, ועוד כל מיני אנשים שממש לא הצלחתי לזהות את השפה שהם דוברים. בקיצור, היתה נציגות כלל עולמית בפטרה בזמן שביקרנו שם. שיהיה.

בתחילת המאה השנייה לספירה הרומאים כבשו את פטרה, שהיתה שייכת עד אז לנבטים, וחצבו שם אמפיתיאטרון בסלע. אם אני לא טועה, זה האמפיתיאטרון החצוב היחיד בעולם. תמונה:

~~

המשכנו ללכת, הגענו לכנסייה רומית. היה שם פסיפס מגניב. תמונה:

~~

תגידו, זה הגיוני שתהיה תמונה של אישה חשופת חזה בכנסייה? כי אם לא, תסבירו את זה:

~~

אחר כך הלכנו את הכל בחזרה, זה היה ארוך, חזרנו לאוטובוס, נוסעים בחזרה לגבול. ישנתי רוב הנסיעה, כרגיל, הגענו לגבול אחרי שעתיים, נתקענו בגבול לשעה בערך, הגענו לצד הישראלי, נתקענו שוב (בירוקרטיה. איכס), עלינו על האוטובוס ו.. וויפי! נסיעה של חמש שעות עד לתל אביב! לצערי הרב לא הצלחתי לישון דקה והזמן זחל בהתחלה, אבל אחר כך כמה מבני העשרים-שלושים שבקבוצה החלו לנהל בינם לבין עצמם משחק אמת או שקר, וזה היה הזוי. נחמד לצותת לאנשים. בעשר וחצי בערב הגענו לתל אביב, עוד נסיעה של חצי שעה עד הבית של דודתי היקרה.

בקיצור, היה נחמד, היה כיף, היה מגניב. עצה- בפעם הבאה שמציעים לכם להצטרף לטיול מאורגן מרשות העתיקות- תצטרפו! הייתי כבר בשניים כאלה ושניהם היו מדהימים.

לילה. הגיע זמן לישון. בקשר לטעויות בבלוג שלי, אני אתקן חלק. בינתיים עשיתי כמה כותרות מעוצבות לחלק מהרשימות שלי. חוות דעתכם על חוסר האומנותיות שלי תתקבל בברכה. די, עכשיו אני באמת הולכת לישון.