הבלוג שלי עומד לעבור רפורמה כללית, ולכן כרגע הוא עבר צנזורה. כלומר, מחקתי חצי מהרשימות שלי, וצנזרתי את הכפתורים ואת רשימת הבלוגים. את ההמשך אתם כבר תראו.

ובחזרה למסורת הקוים המפרידים.

היום, כלומר אתמול (ב 1 באפריל), שכחתי שזה בכלל אחד באפריל. נזכרתי בזה רק כשנשרפה לי הלשון מהדבר החריף הזה שמתן שם על וופל שהוא הביא לי. וואו, מתיחה.

היה טיול שנתי. שלושה ימים בשטח. כלומר, שני לילות באוהלים. אזור נטול שירותים. אפילו שירותים כימיים לא היו שם! טיול כיף. לילה אחד באכסניה, מקלחת סוף סוף. סנפלינג (אבל רק מ 20 מטר) ביום האחרון של הטיול. מדבר זה המקום בשבילי.

יום שישי, לפני שבוע. אמא, אחים ואני מטיילים בעכו. אני הולכת לאיבוד. ילדה בת 17 שפתאום לא מוצאת את אמא שלה, הולכת לאוטו ומחכה שימצאו אותה, כמו ילדה טובה. זאת אני.

פוסט שבא לאחר כמעט חודש נטול עדכונים. פוסט מתוקצר, כמו רוב הפוסטים שלי. וכרגיל- הבטחה לפירוט בפוסט הבא.

כבר 6. אני עייפה. לילה טוב, או בעצם, בוקר טוב לכולכם.

נ.ב. 101 כלבים וגנבים. רק בגלל שזה פוסט מספר 101. רגע, 101 זה לא המספר של מגן דוד אדום או משהו כזה?

וזאת היתה תקופת היובש הארוכה ביותר בבלוג שלי. כבר חודש וכמעט יומיים שלא עדכנתי, וכבר חודש וכמעט יומיים שכל מי שנכנס לבלוג שלי רואה את פוסט היומולדת. אוקיי, אז אני כבר בת 17 וחודש. שיהיה.

אז מה קרה בחודש האחרון? שבוע פרוייקטים, נשף ולנטיין, ו... לא הרבה יותר מזה. באמת שאין לי כמעט מה לספר. בשבוע פרוייקטים (שבוע וחצי שבו לא לומדים וכל תלמיד עובד על פרוייקט שהוא בוחר, חוץ מאשר תלמידי מגמת המדעים בי"א שחייבים לעבוד על הפרוייקט השנתי שלהם) לא היה לי רגע אחד לנשום. אני ואנה (לא אנה-פריקי-היקרה, אלא אנה אחרת) כמעט ולא הספקנו לעבוד על הפרוייקט שלנו בפיזיקה, ולא הספקתי לעשות כמעט כלום. מצד שני, אם לא הספקתי לעשות כלום, אז מה כן עשיתי? לא משנה. בנשף היה די מגניב, כולם אמרו שאני ממש יפה, היה ממש נחמד, ונתפסו לי השרירים ברגליים למשך שבוע אחרי זה. ביום שישי לפני שבוע סוף סוף היתה לי שיחה של יותר מחמש דקות עם יונתן (אותו יונתן מכל ההגרלות, כל אחת ואחת מהן, למי שזוכר) וזה היה ממש טוב, וכמובן- דורש המשך. יונתן הוא בן אדם טוב. וכמובן, אני ושמעון עדיין חברים, וטוב לנו ביחד. חוץ מהעובדה שנראה לי שבזמן האחרון אני מתנהגת קצת לא בסדר כלפיו, לא יודעת למה אני מרגישה ככה. בשבועיים האחרונים הספקתי גם להפסיד את רוב שיעורי מתמטיקה שעסקו בשני נושאים חדשים שנחום התחיל ללמד, נחום אפילו הספיק להבטיח לכיתה שהוא לא יגיש אותי לבגרות השנה, אבל הצלחתי להשלים את החומר ועכשיו אני אפילו די מבינה אותו. והשבוע האחרון היה השבוע הראשון בחיים שלי, נראה לי, שבו עשיתי את כל שיעורי הבית במתמטיקה לכל שיעור. וכמובן, אורן, המורה לפיזיקה, הוא גבר-גבר. ביום שלישי הוא סידר לנו (כלומר לתלמידי פיזיקה של שכבת י"א) הופעה בחינם של אבי גרייניק ב'סטנגה' (איפשהו בירושליים). מסתבר שאבי גרייניק הוא חבר שלו. היתה הופעה שווה. כפעילות סיום בשנה שעברה אורן הביא חבר אחר שלו, שעשה לנו הדגמות של כל מיני פיצוצים, ואז הכנו רקטות לשיגור ושיגרנו אותן, וכמה מהן עפו עד לבית הלוחם, והיה ממש שווה. והשנה אורן הבטיח לקחת את כל הכיתה ללונה פארק. וכפי שאמרתי, אורן הוא גבר-גבר.

טוב, נראה לי שהגיע הזמן לדבר עליי. הרגע נודע לי שהיה פיגוע בתל אביב, ונכון לעכשיו יש 3 הרוגים ו- 49 פצועים, מתוכם 15 במצב קשה. אני שונאת שזה קורה. אני שונאת פיגועים, ואני שונאת את המחבלים שבאים והורגים ופוגעים באנשים. אין לי דעות פוליטיות, ואין לי מושג אם אני ימנית או שמאלנית, אבל זה לא משנה. אדם הוא אדם הוא אדם. ורצח חפים מפשע הוא הדבר הכי נורא שאפשר לעשות. למה אנשים לא יכולים פשוט לא לפגוע, או לפחות לא להתכוון לפגוע, באנשים אחרים?

לילה טוב לכולכם, ואני מאחלת לכולנו שלא יהיו עוד פגיעות בחפים מפשע.

magesch

בעצם, הפוסט הארוך במיוחד יגיע מחר או בהזדמנות אחרת כלשהי, כשיהיה לי כוח לכתוב אותו. ובמחשבה שנייה, אמור זה שם של דג, אז אחרי הכותרת הזאת *דג* לבוא פוסט ארוך במיוחד, כלומר לא יהיה פוסט כזה הפעם, אלא בפעם אחרת.

עכשיו אני רק אספר שהייתי היום במוזיאון הדאדא בעין הוד, ביחד עם מור והאחים המתוקים שלי ואמא שלי, והיה ממש כיף.

אחר כך הלכנו לאיתי והרכבנו פאזל של 1000 חלקים במשך 6 שעות רצופות.

ומחר אולי נלך לחפירות הארכיאולוגיות שנמצאות לא רחוק מהבית שלי, ונעזור להם לחפור.

זהו לעכשיו.

המשך יבוא מאוחר יותר.