חשבתי די הרבה, אם לחזור לדפוס הישן שלי ולברוח לבלוג אחר, או להישאר כאן. אבל לא טוב לי להישאר כאן, יותר מידי פוסטים גדושי זיכרונות, ויותר מידי חששות שמישהו יקרא את מה שהוא לא אמור לקרוא, וכדומה.

אני אוהבת נשימה חדשה, לפתוח דף חלק. כשהייתי קטנה וכתבתי יומנים, לעיתים נדירות הייתי מסיימת את המחברת עד הסוף. יש לי המון מחברות שהפסקתי אותן באמצע, כי הרגשתי צורך להמציא את עצמי מחדש.

כן, גם בתור פספוסית בבית ספר יסודי היו לי מצב רוח משתנים.

ועכשיו, ממש לא בא לי להתנגד לעצמי יותר מידי. אני חופשיה, וכאלה.

אז תודה ולהתראות. מקווה שנהנתם, מצטערת אם איכזבתי. תהיו חזקים והחיים ממשיכים, כן?

עוד יבואו לנו רק ימים טובים.

שירה.

נפרדנו אתמול. אז אני מניחה שזהו.

וגלגלצ' הקדישו לי היום, על הבוקר, ספיישל פרידה - שינייד אוקונר עם "נוטינג קומפרס", אפרת גוש עם רגע עם עצמי, והשיר המטופש הזה - lonley, im so lonley. באמת תודה רבה.

אין לי הרבה מה להגיד על זה, נגמר אז נגמר, קיבינימט. אני כועסת ועצובה ומאוכזבת והכול ביחד, אבל זה היה בלתי נמנע. אז אני אמשיך הלאה.

מכירים את אלו שנדבקים אליכם במעלית, בזמן שאתם מסדרים את השיער מול המראה, ואומרים : "את יפה מותק את יפה, תאמיני לי - אם אני אומר! אז את יפה".

יש לו מזל שהוא יצא שניה אחרי זה, אחרת היו מוצאים את גופתו רק בעוד חמש שנים. אבל לא בגלל ההערה הדבילית הזו, אלא בגלל שדקה לפני, כשנכנסתי ללובי, שמעתי אותו מספר למאבטח איך כבש איזו כוסית ומעך את החבר שלה במכות.

הו, נכון שזה נורא מרשים?

כולי רטובה מהתרשמות.