נמחקו להם 3 שנים של זוגיות.
כן, היו רגעים שהייתי הכי מאושר איתה ושעוד רגע הייתי מציע לה נישואין. חשבתי שאת שארית חיינו נבלה ביחד.
בסופו של דבר שנינו גילינו בדרך הכואבת את מה שידענו מהתחלה והכחשנו או לא רצינו להאמין:
אהבה לא מנצחת הכל.
אם יש אהבה ויש כימיה ומאושרים ביחד, אבל השקפות העולם שונות, הציפיות שונות, השלב בחיים שונה - זה יוצר קונפליקטים שלא מאפשרים המשך.
אם יש אהבה אבל אין רצון, אין מערכת יחסים.
שנים לא בכיתי.
לא כשנכשלתי בכל המקצועות באוניברסיטה, לא כשאמרו
לי שאני צריך לעבור ניתוח ראשון, ולא כשאמרו לי שאני צריך לעבור ניתוח שני
בגלל חשש ממשי מגידולים בגוף. סרטן.
כשנפרדנו גם לא בכיתי, אבל זה בגלל שלא יכולתי לעכל. כמה ימים אחרי זה, הברז התחיל לטפטף.
היא הגורם היחיד שהצליח לגרום לי לבכות.
נעמה (שם בדוי שלא משנה כי היא לא חלק ממעגל החברים שלי) התארסה לבחור אחד.
הם היו מאושרים יחד, תכננו את החתונה שלהם, ידעו שהם הולכים להזדקן יחד.
ואז קרה אסון נורא.
נהג שיכור נכנס ברכב של נעמה.
תאונת דרכים נוראית.
התמונות מזעזעות, המכונית מחוצה לגמרי. קשה להאמין שמישהו ייצא מזה חי.
אבל נעמה ניצלה. "נס" עד כמה שאפשר לכנות את זה.
היא היתה בתרדמת 3 חודשים וכשפקחה עיניים ראתה את הארוס שלה.
היא עיכלה את שקרה ושמחה שהארוס שלה לא עזב אותה.
עברו כמה שבועות ונעמה הבינה את שלא יכלה להבין קודם: היא לא רוצה להתחתן עם הבחור הזה.
ברגעים של אסון מגיעים לתובנות אחרות.
נעמה הבינה שהארוס שלה לא היה שם לצידה כמו שהיא היתה רוצה. היא הבינה שעם תמיכה כזאת צולעת, היא לא רוצה להתמודד כל החיים.
הם נפרדו.
הניתוח הראשון שלי היה פשוט. לא עירבתי אותה כיוון שהיה לה דברים חשובים על הראש באותה התקופה. יידעתי אותה רק בדיעבד, אבל זה היה המעשה הנכון. כי כמובן כעסה. כן, הייתי צריך תמיכה, אבל חשבתי עליה לפני שחשבתי על עצמי וידעתי שאם היא תדע, זה יגרום לה לחץ מיותר וידפוק לה הרבה דברים בחיים.
סיפרתי לה בתקופה פחות לחוצה שאני לקראת ניתוח שני. אמרתי לה שאנחנו עומדים לפני תקופה קשה ושאני/אנחנו צריכים להיות חזקים, ולקבל את התמיכה שלה, בעיקר התמיכה הפסיבית.
בא הניתוח והיא באה לבקר אותי פעמיים מתוך 6 ימים שהייתי בבית החולים. היא אמרה שהיא תבוא כל יום.
אבל זו לא הנקודה ואני מאמין שבהקשר הזה היא עשתה מה שהיא יכלה.
הנקודה היא שהיא דרשה ממני להשקיע בה זמן (לגיטימי), זמן שלא היה לי. היא קיטרה במשך תקופה ועשתה לי פרצופים. היא חשבה שהלכתי לשחק בחולה ורופא, ועכשיו חוזרים לשיגרה, למציאות והכל טוב ויפה. זה בדיוק התמיכה הפסיבית שביקשתי ממנה ולא קיבלתי.
היא דחקה אותי לפינה.
ברגעים של "אסון" מגיעים לתובנות אחרות.
זו לא התמיכה הצולעת שאני רוצה להתמודד איתה כל החיים.
אז נפרדנו.
זה היה לפני שבוע, מאז אני מכחיש. מגנטים שלנו מאירועים זרוקים פה ושם בסביבתי. תמונה ממוסגרת שלנו תלויה על הקיר, קשה לי להוריד אותה. המספר שלה עדיין בטלפון שלי. אני נכנס כל יום לפייסבוק שלה לראות אם יש משהו חדש, אולי משהו שיחזיר אותנו. בינתיים היא רק שינתה את תמונת הפרופיל שלה, כשהקודמת כללה אותי. אני לעומת זאת לא החלפתי תמונת פרופיל. היא לא שינתה סטטוס "במערכת יחסים" אבל מעולם לא היה לה רשום עם מי. אולי היא גם לא מעכלת, או שאולי היא לא רוצה שיתחיל בלאגן וישאלו שאלות למה נפרדנו. היא לא יודעת להסתיר את הסטטוס הזה. אולי היא גם לא רוצה שיתחילו איתה עד שתהיה מוכנה רגשית. זה המסנן האולטימטיבי.
לתמונה הכללית אני חייב לציין שלא הייתי בסדר. בן זונה, ככה היו יכולים לקרוא לי. בשנה הראשונה שלנו יחד, בגדתי בה עם סנדי. הסיפור איתה הורכב מדייטים פה ושם, 2-3 במספר, טיזרים, והתמזמזות במושב האחורי של האוטו. כל הסיפור בא אחרי 4 שנים שבהם אני רדפתי אחריה והיא לא רצתה, נהייתה לי חברה והיא פתאום רצתה, אבל אז נהיה לה חבר ופתאום לא. ככה כמה פעמים לסירוגין - און אוף. למען האמת גם עם האקסית הקודמת "בגדתי" איתה, אבל שם רק יצאנו, לא התנשקנו, והאקסית לא הוגדרה כחברה שלי.
אחרי ההתמזמזות באוטו סנדי דרשה ממני לנתק את הקשר עם חברה שלי. אמנם הייתי עם החברה שלי במשבר באותה תקופה וחשבתי שנפרד, אבל אמרתי לה שאני לא נפרד ממנה, ואני לא מסכן מערכת יחסים "טובה יחסית" לטובת מערכת יחסים שנחשבת לחתול בשק. הייתי אז "פיכח" ולמרות שחשבתי מהזין (סנדי היתה אחת הבחורות הכי יפות שהכרתי), ידעתי שסנדי ואני לא נועדנו לזוגיות. היא היתה יותר מידי פרינססה ומעצבנת בשביל שאני אשתקע איתה.
חברה שלי לא יודעת מזה. הרבה זמן רציתי לספר לה כי זה ישב על הלב, אבל חשבתי שזה לא יעשה לאף אחד מאיתנו טוב כי מה לא יודעים לא פוגע. לא היה טעם לשתף בזה. זה היה גורם ליותר נזק מאשר לתועלת.
תמיד הרגשתי שהמקרה עם סנדי היה חייב להיות מתישהו, אבל אחרי שזה קרה, זה רק גרם לי להעריך את חברה שלי יותר.
שנתיים עברו ואני חושב פה ושם על סנדי. היא כבר נשואה, ולמרות ההרגשה המגעילה הזו של "דלת שנסגרה", אני לא מתחרט על דבר.
לא על שהתמזמזתי איתה ולא על שדחיתי אותה.
כשנפרדים הנטייה היא לספר את כל הסודות הכאובים.
אבל היא עדיין לא יודעת מזה וגם לא תדע בחיים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
