בשיטה הזו

תוך כדי קריאת הראיון של נרי לבנה עם גיל ריבה התחלתי לחשוב על נחום ברנע. זה קורה לי בזמן האחרון בראיונות שריבה הוא צד בהם. בפעם הקודמת הוא ראיין את גאולה עמיר, והמוח שלי נדד לאיש שלא היה שם. אולי הוא פשוט משעמם אותי. אני לא יודע, חשבתי שמנושא העמימות המינית כתופעה תרבותית יכולנו להתרגש ולהרגע כשבריאן אינו ניגנה על הקלידים, אי אז בעבר, הזמן שהצרפתית מכנה "פאסה".

נחום ברנע, עם זאת, מעציב אותי קצת. איש חכם ברנע, אבל כשיוצא לי לקרוא אותו, בתדירות של פעם בחודשיים לערך, תמיד נדמה לי שחזרתי לאותו הטור. אותו זמר עברי מעט נוגה, נגיעות קטנות ומשמימות במציאות המדינית-בטחונית, פספוס בוטח של אמירה כלשהי. מתי בפעם האחרונה קראתי את ברנע והרגשתי שמשהו חדש נובע מן השורות וגורם לקליפת המוח שלי לזרוח? כמה שנים טובות.

"הדבר שהכי מפחיד אותי זה להזדקן", אומר ריבה ללבנה לקראת סוף הראיון, "כשהכירו לי את רון מיברג הוא אמר לי – אתה בחור מוכשר, תצא מהר מהעיתונות כי זה לא מקצוע שאפשר להזדקן בו בכבוד". כבר תקופה אני מדבר על זה עם אנשים, שזה לא חייב להיות ככה, ותמיד עולה הדוגמא של רון מיברג. קניתי פעם את "מלון פלשתינה" שמאגד מבחר כתבות של מיברג ורן אדליסט ב"מוניטין" ז"ל. היתה בו אז סקרנות אדירה. הרגישו איך הוא לומד תוך כדי שהוא כותב. הוא דרך אז בכוונה במים הכי לא מוכרים, כתב על פוליטיקה כמו שלא כתבו לפניו, כמו שלא כותבים גם היום.

ואז התחיל להיות לו נוח, וזה לא הדליק אצלו נורות אדומות, למרות שזה היה צריך. כבר לפני עשור מיברג היה צריך לשאול את עצמו "לאן עכשיו?" ולשנות כיוון באופן דרמטי. היה לו אפילו את המזל הפוטנציאלי, ובדיוק כשהוא היה צריך לשבור חזק באה גם הרשת. תארו לכם שמיברג היה צולל לתוך האינטרנט לפני עשור, איזה עיתונאי מרתק היינו מקבלים במקום הטרחן הזקן שמנסה לשרוד במעריב? כמה מרתק היה יכול להיות מיברג שצולל לתוך עולם של פורנו בהיצף, של גיאוסיטיז, של אייסיקיו, אחר כך נאפסטר, ובלוגים, ובכלל.

אבל זה לא קרה לו. הוא הפסיק ללמוד ופספס את האפשרות להיוולד מחדש כעיתונאי. ואז הוא מת. בדיוק כמו נחום ברנע. אני לא יודע ממה זה נובע. אולי בשלב מסויים של הקריירה שלהם החליטו השניים שמה שהם עושים ח-ש-ו-ב מכדי לנטוש אותו. אולי נחום ברנע חשב שאין מי שיעשה את העבודה שלו טוב ממנו. אולי פשוט נוח לו מדי. בכל מקרה, זה משעמם להחריד.

ואגב, אם מיברג מבקש לעצמו עיתונאי שמתבגר בכבוד ולדעתי יזדקן בכבוד לא פחוּת, שיבדוק בבלוגרוליה שלי שמה, מתחת לעידו לא-אמין. איש שתאוות הלמידה שלו, חדוות העשייה וצבירת הידע שלו לא רק שמעוררים כבוד והערכה, אלא גם השראה. אני כולי תקווה שצדעיי יאפירו יפה כמו שלו.

לצביה – איכשהו אוברקוביץ' לא הצליח לעורר את הקורטקס הזרחני שלי. איש חזק שמת זה כשלעצמו תמיד אירוע שיש בו מן המעודד. נחכה לטיפול שתקבל גופתו השנויה במחלוקת מהתקשורת. זה דווקא מסקרן.