והייאוש חוזר אל הלב. שוב מראות הילדים המתים יגיעו אל מסכי הטלוויזיה, הפעם כממלאי מקום בין פרסומת להנפת גבה ריקה של שדר סמוק עונג עצמי. שוב אזלת היד הנוראה הזו של המביט מהצד, שאינו יכול לעשות, אלא רק להביט בהם שמתים שם.
יותר ממיליון איש מתו ברעב הגדול הקודם באתיופיה, באמצע שנות השמונים. הפעם, כך מעריכים, נתונים תריסר מיליונים בסכנת מוות. מחציתם ילדים. אבל גם על הגדולים נרחם.
שוב פגעה בצורת באתיופיה, אחרי בצורת אחרי בצורת, החקלאים העניים שקועים עד צוואר בחובות. מזק החי מצטמצם והולך, כמו גם כמות הזרעים שבידיהם. ענף הכותנה שהחזיק את ראש החקלאות המקומית מעל המים (איזה ביטוי מצחיק להשתמש בו בבצורת ממיתה) מותש ונחנק על ידי מכסי המגן האדירים שמטילה ארצות-הברית. ארץ חורקת שיניה.
במשך כל העשור האחרון סיפקו מדינות ואירגוני צדקה מזון לאתיופים, והשאירו אותם בחיים. אבל התשתית הכלכלית, הבריאותית, החקלאית, הלכה וקרסה למרות הכוונות הטובות. במדינה מוכת איידס בה הוצאות הממשלה על בריאותו של כל אזרח מסתכמת בדולר וחצי, אין לאזרחים אלא להפוך חולים יותר. ועכשיו שוב רעב.
אפשר יהיה להציל את אתיופיה, מתישהו. אבל יהיה לזה מחיר גדול יותר מהנפת גבה צדקנית במהדורת החדשות של הערוץ השני. תרופות גנריות זולות, ידע חקלאי בזול, תוכניות שיקום שתיקחנה בחשבון גם את דחיפות העזרה הנדרשת וגם את המרקם החברתי-תרבותי של האיזורים השונים במדינה השסועה (ותעלינה הרבה כסף מערבי), מציאת פתרון הגיוני לכלכלת הכותנה, וכו'. כל אחד מהסעיפים שאוזכרו כאן דורשים קורבן אמיתי מהמערב. פגיעה בחיי אדם, באיכות חיי אדם.
ואף אחד לא אוהב לשלם מחיר על תיקון העולם, שהרי תיקון העולם צריך הרי לנבוע מתוך צקצוקים מעתירי רחמים. הוא צריך לבוא מתוך פוסטים נוגים על הרעב המכלה בילדי אתיופיה.