כל הזמן הכתף שלי תפוסה

החזקה, השומרת, המקשיבה, העוזרת. 

בימים בהם אני מבקשת כתפיים, הן (כמו אדם המבקש סיגריה בידיעה מוחלטת שלכשיבקשו ממנו יסרב) מתחמקות ממני בתנועה אלגנטית.

אי הבנות הופכות להבנות 

העולם הוא שטוח

נדחקת לתוך מחילה אחרי זנב חמקמק,

אין קול 

ואין הד

רק הלמות הלב וזרם הדם

משהו זז

אבל מה?

אני נותנת לדמעות האלה להשקות את חרכי המדרכות. אולי יצמח שם פרח.