מזיז את הכיסא לאחור, מתיישב ומתקרב מעט אל השולחן. אני ממוקם בפינה עם הגב לקיר ועיניים משקיפות על כל המתרחש, רק שבשעות כאלה זה רק אני ואנשי הצוות. התיק הקטן מונח על השולחן, חצי פתוח, ואני מתחיל באמנות הגלגול כדי שהסיגריה תהיה מוכנה כמה דקות לפני בואה של המלצרית עם כוס המשקה התורן. היא נכנסת עם חברה טובה והן מתיישבות מולי, על הכיסאות של הבר. הן חברות של אחת המלצריות. אי אפשר להתעלם מהנוכחות שלה, אפשרי להריח אותה מרחוק. זהו מן ריח כזה שצריך לשמר, כמו בושם נדיר, להסניף אותו לזמנים טובים ולרצות להדיף את ריחו בכל עת. עשן מתפזר סביבי ורק המבט הנוקב מצליח לפזר אותו בכמות הנכונה. היא בידה העדינה מחזיקה כוס מלאה ביין אדום ומתקתק המשתלח בשפתיה החושניות מאודם כהה ובוהק. לרגע הבחנתי בגצים מעיניה כשמבטינו הצטלבו. מגלגל עוד סיגריה ולא יכול באמת לקום מהפינה החמימה והמוכרת. יד מלטפת מגיעה ממקום לא צפוי והיא מסובבת את ראשה ומחייכת ומחזירה בנשיקה חטופה. הכל מצטייר בעייני כסצנה מסרט אהבה מותח ברלינאי, מתקופת הזהב של העיר הארורה הזאת. עורה הלבן מעקצץ בכוס השנייה והיא קמה והולכת, תמירה ומרוצה. אני מניח את הכסף על השולחן בלי לבקש חשבון ומכנס את רגלי לכדי צעדים קטנים על מנת שלא אפול בדרך אל הרכב. כשאני מגיע למעוני הנוכחי, הגוף שמוט כמו גבעול בסתיו והמוח מלא פנטזיות בבחורה ההיא שלא יכולתי לגשת לשאול לשמה, בצורה כה טיפשית ותמימה. הכל מתערבל כעת, כשאני שוכב מסריח מסיגריות של חיילים בפלוגת מסלול. פשוט שם אבל לא שם באמת. מחייך ללילה לחשכה, "תודה" אני אומר ונרדם.