RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2015
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 1/2015
"בין שני רגעים"
אני מרגיש אותו
אוכל אותי מבפנים
כל עוד אני צומח
הוא לא מפסיק
אני יודע
בין שני רגעים
מסתתר שם צחוק מרושע
אני יודע
בין שני קווים
היא נופלת לרצפה
כמה שאפשר
על הברכיים
שפוטה, מחכה
להלום ללא רחם
להלום ללא חן
מחלחלת איתו
עמוק בפנים
רק שנגמר
עד שנגמר
בין הקרבות והחגים
| |
"כמו האש"
איפה לשים את האצבע? מתי כל זה התחיל? אני לא יודע, אני רק זוכר שלא היה לי אוויר. הריאות שלי כבר עייפות מכל הניסיונות לנשום כמו בנאדם. איזו עלייה רצחנית, איזו דרך, רק בשביל שבריר שנייה, רק בשביל להידרדר שוב לאיזה בור שלא בטוח אני אמצא את הכוחות לצאת ממנו. בנקודה הזאת, לפני שמעדתי, ראיתי שיש לי לאן להמשיך, לטפס עוד ועוד אל הפסגה הבלתי מושגת. לא רציתי להידרדר בצורה הזאת אל נקודת ההתחלה, להיזרק בכל המדרגות. לא רציתי להתחיל מההתחלה, לא רוצה לוותר ועכשיו זאת אופציה מאד דומיננטית. לזרוק את עצמי, לזרוק את הכול, להפסיק להאמין או להמשיך ולמלא את עצמי במילים ללא תוכן. מילים שרק זמן ומעשים יחד ייתנו להן מהות או ישחיתו אותן מהיסוד, עד כדי שהריקבון שלהן בתוכי ישלח זרועותיו לעצמות והרקמות, שנמות יחד באטיות ובכאב. רק כך יהיה מספיק ראוי להתענות בנפש ולא בכאב הפיזי. אני רוצה לכתוב, להקיא את הכול, לגלות את עצמי מחדש כדי לנסות ולטפס שוב, צעד אחר צעד. להקריב קרבנות, להקריב את עצמי ולשמור את הכול יחד, בלי לאבד את עצמי. לא רוצה להרגיש את הפחד לאבד, להיכשל, לאכזב. לא רוצה להיות תלותי בכימיקלים וחומרים ומזון וחום ואהבה. האמת היא שאני רוצה להרוס את כל מה שאני רואה, להשמיד את כל מה שהפריע לי בדרך, להעלות באש את כל התירוצים, רק כדי להעלות אותם באוב, במידה ואצטרך להשתמש בהם שוב. אני הולך לעשות טרור, להכניס את עצמי לאנרכיה, כל דבר בו אגע יבער עד כיליון. לגעת בכל כך הרבה נשים, לשבור את הטוהר לטמא את עצמי בכל הכוח. להתרחק ולהרחיק, ללטף באלימות קשה, לא לבכות לעולם. עד מתי אשנן לעצמי מנטרות שלא מובילות לשום דבר, לשום מקום, כמו הנחש שאוכל את זנבו, במעגלים אינסופיים של תקווה וכאב. אם אסתגר עכשיו בעצמי, אתנתק מהעולם לדקה או שנתיים, אני באמת יכול להתאפס. אני יודע ומבין שזה לא השיגעון, זאת החירות להיות משוגע. היא תסתכל עלי בוכה, לא תבין לעולם למה ומה עשיתי. היא תשנא ותאהב אותי לעד, לנצח אהיה בחור הקטן הזה שבליבה, הגיבור שמפיל בידיו את עמודי המזבח על כל יושביו, בלי ניצולים. אין אפשרות לחזור משם, אין אפשרות לברוח. להתחיל מחדש בדרך אחרת, דרך שהסוף שלה ידוע מראש, כזו שאם נופלים בה לא חוזרים בחזרה לאותה הנקודה. לא עוד כיכרות, לא עוד צמתים, כביש אחד מהיר, בלי סוף טוב או רע. אני רוצה להבעיר את התשוקה שתחיה אותי, אני רוצה להבעיר את המבערים שייקחו אותי עד קץ. בלי חרטות על דברים שלא הספקתי, בלי חוסר ידיעה, בלי עניין בשום דבר. אין לי צורך לסגור את כל הסיוטים הלא פתורים, רק לסגור את העסקה הזאת בעצמי, לחתום אותה בדם. שלא יהיו ספקות, לי בעצמי ובדרך הזו. רק בקבלה הזאת שהכול נגמר אני יכול להתחיל לחיות בלי עבר ובלי עתיד, את הרגע הזה. לצאת מהבור, לעמוד על הרגלים, לפקוח עיניים, ידיים למעלה, לנשום. אז, רק אז, להתיישב לבכות ולהקיא את הכול. צחנה מגעילה על דפים שמגיעה לכל החפץ בה. אני מתפלל לזה שהיא לא תחזור, שהיא תיגע בכולם ותעזוב אותי, בשלווה. עוד מעט השבת נכנסת ואני לא מוכן לקבל אף יום חדש. אני רוצה להעמיד את השמש במקומה, להעמיד את האוויר, שלא יזוז, בלי רוחות, חום או קור, בלי עננים ובלי שמיים. אנשים קפואים במקום ורק אני מהלך ביניהם, שלא ישימו לב, שלא יהיו הפרעות להם ולי. להישאר במצב הזה, לדהור עד הקץ, אל גבולות ללא אופקים, בלי סנטימנטים, בלי רגש זר, רק תשוקה בוערת. היד נשלחת אל כתף ימין הקפואה, אוחזת ונשארת שם, מכניסה בי קורט של חום. אני לא מעז להסתכל, שלא יראו אותי בוכה, שלא יראו אותי במצב הפתטי הזה. לשדר חוסן, לא לדבר, לא להחזיר חום בחום. היד השנייה כבר מחממת לי את הבטן, אני לא מצליח להתעלם מזה, לא מצליח לשחרר. השפתיים משתחררות ממני, אני לא מסוגל לשים את האצבע איכן הן נגעו. אני מרגיש את הרוח מלטפת אותי וריח של עשן. אני יודע שאני צף והכל בוער מסביב, אני מרגיש את הסוף, שיבוא, נראה מה הוא מסוגל לעשות לי שכבר לא עשו. כל כך מפחד, ובאותה נשימה מסוקרן ממה שעוד עלול לקרות. כל מה שנותר לי זה להריץ את כל מה שעברתי שוב ושוב, להיאחז בכל רגע שמצדיק קיום. אני תוהה לעצמי, אם השארתי מספיק שאריות, למספיק אנשים. אם אשכח או אזכר, ואיך. כמה דמעות יורדות בגללי, כמה חיוכים יעלו בשמי לאוויר. כמו שזה התחיל ככה זה נגמר. האש הזאת שבתוכי וזאת שמעלי, הן מחממות את לבי ושורפות אותי לאט, עד שלא נשאר דבר להיאחז בו. אני כעת חלק מהעולם שאני כל כך מתעב, העולם שבחרתי לעזוב. למה הכול חוזר על עצמו? למה הכול מעגלי? בשביל מה ההמשכיות הזאת שאין לה סדר של התחלה, אמצע וסוף. זה הזמן, למשוך בכל החוטים, לפעור את כל החורים, לנקום בכל מי שצריך, לפני שאני נברא מחדש. היא צופה בי מהצד, נפרדת. פעם אני והיא היינו אחד. היא הייתה מוכנה לעשות הכול כדי להישאר במצב ההוא, המוכר, המחויך, האוהב. היא נפרדת באותה הנשימה ממי שהיא הייתה, דמות שלא תוכל שוב להיות. היא בוחרת להמשיך הלאה, לא לוותר לעולם. היא לא עושה לעצמה הנחות, מוכרחה להתחיל לחיות נכון. עיניה, כל אחת מהן אוקיינוס, עולם ומלואו. היא מגלה הרבה על עצמה, כובשת חלקים שמעולם לא הכירה או ידעה. היא חיה כמו האש, בתשוקה.
| |
לדף הבא
דפים:
|  כינוי:
מין: זכר |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
