קל להיות אמא של "כן"

כולם אוהבים אותך, סוגדים לך, הערצת ההמונים (קרי: בני הבית) נתונה לך באופן אוטומטי.
זכייה בטוחה במקום ראשון בתחרות "אם השנה".
את נורא פופולארית. זוכה בכל הסופרלטיבים שבעולם.

את זוכה להצהרות אהבה מקיר לקיר: "אני מת עליך" "החברים שלי אומרים שאת קולית" "את הכי טובה  בעולם"
את מקבלת המון חיבוקים. נשיקות עפות באוויר

כולם מסתובבים בבית מרוצים, חיוך מאוזן עד אוזן.

רק מהמחמאות אפשר להשתכר

איזה כיף...

קשה להיות אמא של "לא"

את לא ממש רוצה לשמוע את מה שלא נאמר בקול אבל את רואה את זה במבטים.

מיד את הופכת ללא רלוונטית, לאחת שלא מבינה כלום. לאוייבת העם. את מושמצת.

המשפטים שעפים לעברך הם בסגנון הזה:  "לכל החברים שלי מרשים" "את לא מבינה כלום" "מי בכלל רוצה לדבר איתך" "תפסיקי לחפור" "לא רוצה לשמוע אותך" "אני מת כבר לעזוב את הבית"

באוויר יש המון כעס. הכעס נשמע כל הזמן, בשיחות הטלפון, בדיבור איתך, בחוסר ההיענות.. בחיתוכי הדיבור ובמשפטים קצרים

פרצופים כועסים מסתובבים בבית. מתסגרים בחדרים

אווירה של מועקה. אפשר לחתוך את האוויר בסכין.

מי צריך את זה?