בחופשה הכפויה הזו, כל הבקרים פה מתחילים אותו דבר
כל הלילה יש הרעשות.
בבוקר מתעוררים לאיזה שקט פסטורלי... מבט מהחלון חושף נוף שמיד עושה לך בוקר רגוע... הכל ירוק.. מרחוק רואים את הים... שלווה של ממש.
איפשהו בתוך השלווה של הבוקר הכל מתחיל להתקלקל..
זה מתחיל ברכב הבטחון שמכריז ברחובות על חלון הזמן להתארגנות וממש ממש אחרי זה באיזה תזמון מופלא מתחילה מתקפת קטיושות מחודשת... אחריה הרעשת התותחים ולזה מצטרף חיל האוויר. וזהו. כל השלווה של הבוקר הלכה....
ואז אני מבינה שאני שוב צריכה לחפש לי "מבצעי בוקר" וזה אומר שעוד בוקר אני מרותקת לבית....שצריך לעבוד דרך המחשב ובטלפון...
אוף, כבר עשיתי סדר בכל הארונות... ונגמרו לי כבר כל הרעיונות היצירתיים...
ארוחת הצהרים של אתמול לא התקיימה כמתוכנן.. אמרתי לכם שהישיבה האינטנסיבית הזו אחד בתוך השני כל כך הרבה זמן מוציאה מהאנשים את המיטב שבהם... הזוג שהוזמן לא הגיע בשעה היעודה. צלצלתי אליהם. הם רבו. היא החליטה לא לבוא. הוא החליט לבוא לבד... באמצע שיחת הטלפון איתי, בעודי מנסה להבין על מה ולמה ואם יש צ'אנס שזה ישתנה (הכנתי המון אוכל וכבר ראיתי את עצמי תקועה עם כל האוכל הזה כל השבוע), בדיוק אז, גם הוא החליט סופית שלא יבוא...
מאוחר יותר הבנתי שהם ניסו לעשות איזה סדר ביחסים... ומהסדר הזה יצא בלגאן גדול
מלחמה זה כנראה זמן לא כל כך טוב לעשות סדר ביחסים
וככה נשארתי עם סירים ועם כל האוכל
בערב הם באו אלינו כאילו שום דבר לא קרה.. לכו תבינו את זה...
המכונית שלי: חשבתי שאולי בגלל שאני מדווחת עליה כל יום זה מביא מזל רע. אז החלטתי לשתוק כמה ימים. ביום שישי צלצלתי למוסך ובקשתי לבוא להוציא את האוטו. להפתעתי הפחח סיפר לי שהם חזרו לעבודה כרגיל, שהוא עובד על האוטו ו"אם הכל יהיה בסדר אז ביום ראשון תקבלי את האוטו"
בשורה נהדרת לשבת, לא?
ביום ראשון, החלטתי לא להביא להם מזל נאחס ולא צלצלתי על הבוקר. חיכיתי. בצהרים כשצלצלתי כבר שמעתי בקולו את מה שאני כבר רגילה לשמוע: "באמצע כשהתחלנו לעבוד, באה המשטרה והודיעה לנו שיש נפילות. סגרנו והלכנו".
בינתיים יש לי רכב חלופי, אבל כמו כל הדברים הטובים גם זה עומד להסתיים בקרוב...
האמת היא שהשהות חסרת הטעם כאן קצת מתחילה לעייף אותי....
גם הציונות כבר נגמרת לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
