כל מי שמכיר אותי יודע שהפחד רחוק ממני והלאה ושאני גם לא נבהלת בקלות.אבל ביום ראשון בערב ממש פחדתי.

הערבים בזמן האחרון נורא חשוכים. בגלל הלחות הגבוהה מתיישב לו מידי ערב ענן של ערפל על ההרים ולא נותן לראות ממטר. מתישהו בערב יום ראשון, כשכבר היה נורא חשוך וערפילי, התחילה הפגזה מאסיבית באזור הגבול יחד עם פצצות תאורה ומסוקים שחגו באוויר במשך שעות והאירו את האזור...

וככה במשך שעות של הפגזות תחושות חוסר הנוחות הלכו והתעצמו ועמן השאלות: מה בדיוק עושים שם, למה יורים, כמה זמן זה ימשך?.. אח"כ התגנבו ללב החששות: מה יש שם שלא מספרים לנו? (כבר יש לנו נסיון מהעבר.. ) ויחד עם זה חיפוש אחר כל בדל ידיעה, משהו שיפיג את המתח שהיה באוויר...

באינטרנט לא מצאתי כלום וגם לא במהדורות החדשות שנמשכו להן כרגיל.

עם ההרגשה הקשה הזו הלכתי לישון כשהרעש הזה מלוה אותי בחושך. במיטה. לתוך החלומות.

ברגעים האלה הבדידות היא כל כך גדולה. את לבד עם עצמך ועם מה שאת מרגישה. זה שלידך ישן מזמן ולמי תגידי את שעל לבך, עם מי תדברי על זה?

ועם התחושה הזו קמתי בבוקר ונסעתי מהצפון.

חוששת מעט גם על הכביש. בזמן הנסיעה אני מבחינה בשדות חרוכים מהשריפות שהיו. יש מעט מאד מכוניות, אני שמה לב שאת הצמתים הסואנים אלה שבדרך כלל צריך לחכות מינימום איזה שישה שבעה רמזורים כדי לעבור אותם, אני חוצה ב'מכה ראשונה'. רוב הדרך אני נוסעת בחלונות פתוחים, כדי שאוכל לשמוע אם איזה רעש מתקרב אלי. ככה נסעתי עד שהגעתי לאזור יותר בטוח.. הרגשתי איך המתח עוזב אותי סגרתי את החלונות והתמסרתי לחלוטין לקרירות של המזגן...

הרדיו בדרך שידר לי שזה בוקר רגוע בצפון.. לא היו חדשות מתפרצות. איריס קול פתרה בעיות וגבי גזית ניהל דיונים בשאלות של חופש הביטוי והאם זה הזמן להקים ועדת חקירה. עניינים שברומו של עולם.. ואני התחלתי להרגיש איך השקט הזה מתחיל לחלחל גם אלי.. גם. עד שצלצלתי הביתה.....

מהבית שמעתי קולות אחרים.

"אבל לפי הרדיו אני מבינה ששקט" אמרתי

"הבוקר הזה רחוק מלהיות שקט. מספר הנפילות היה קטן יחסית אבל בגבול מפגיזים כל הזמן"

וחשבתי לעצמי ששקט כנראה זה עניין יחסי. אם יורים עלינו אז זה אומר ש'לא שקט' ואם אנחנו יורים אז זה נחשב שקט, למרות שזה רועש הרבה יותר....

אני מתקשה לקבל את זה. ברדיו אמרו ששקט, לא? הפער הזה לא מסתדר לי..

אני יש לי עוד מדד לעניין ה'שקט' בצפון. המוסך בנהריה.

אם באמת שקט, כמו אומרים, אז בטוח פתחו את המוסך וחזרו לעבודה במרץ, לא?

אז זהו שלא.

גם הבוקר אותו סיפור. חצי שעה אחרי שהגיעו לעבודה קבלו הוראה לעזוב ואת השאר אתם יודעים...

את החלום שלי להיפגש עם המכונית שלי בימים הקרובים, אני אצטרך כנראה לגנוז...