מוסף "הארץ" של סוף השבוע האחרון מביא כתבה מרגשת על רותם אנגל שמת ממחלה מסתורית ערב יום הולדתו השישי. סיפור חייו הוא גם סיפור על החיים בעידן האינטרנט. ילדים מתו גם לפני האינטרנט, אבל לא ככה..

הקטע הבא מעיד יותר מכל על המקום שהאינטרנט תופס בחיינו:

"מה סיפק האינטרנט לדנה ועודד שלא סיפק העולם האמיתי? איך הופך פורום וירטואלי, בלתי מוחשי בעליל, כל כולו מלים מוקלדות, לקבוצת תמיכה להורים ברגעיהם הקשים ביותר?
"המרחב הווירטואלי הוא מרחב זמין, אנונימי ומוגן יחסית", אומרת ד"ר שירלי בר לב, סוציולוגית מהמרכז האקדמי רופין. "קבוצות התמיכה משמשות מרחב חופשי ומוגן לחשיפה רגשית משמעותית, והמשתתפים בהן מבקשים להחליף מידע, לזכות באהדה ותמיכה חברתית וגם להשמיע את קולם".

סיפורי החוויה הרגשיים בפורומים הופכים למה שהסוציולוגית פרופ' אווה אילוז מכנה "מופע ראווה של הסבל", אבל זהו מופע שמטרתו אינה סנסציונית אלא פרקטית, במה להתמודדות קולקטיווית עם דרמות מהחיים. "האינטראקציה בקבוצה תצליח רק אם המשתתפים יתפסו זה את זה כמי שמתעניינים בכנות זה בסיפורו של זה", אומרת בר לב. "כדי שזה יקרה, המשתתפים צריכים לייצר טקסטים דרמטיים וסוחפים, והמבע הרגשי הופך לאמצעי העיקרי לביצועה והצגתה של הזהות האישית. גם התחרות על תשומת לבם של המשתתפים מגבירה תהליכים של דרמטיזציה רגשית".

עמיתתך הדוקטורנטית אפרת טילינגר אומרת שבישראל יש מעבר מהיר יחסית מהווירטואלי אל הממשי (שיחות טלפון ומפגשים). האם זאת קרבה אמיתית, או ששם המשחק הוא בעצם מציצנות?

"רבים מהחוקרים אכן טוענים שהמניע העיקרי להשתתפות בסבלם של אחרים הוא יצר המציצנות, המוביל לפורנוגרפיזציה של כאב וסבל. חוקרים אלה סבורים שמעורבות רגשית היא דבר שמותנה בקרבה פיזית וביכולת להביט באחר ובסבלו. לטענתם, המרחב הווירטואלי אמנם חושף אנשים בהיקפים חסרי תקדים לסבל, לכאב ולאסונות של אחרים, אולם הוא מציב אותם במרחק ניכר זה מזה, ולכן עשוי לייצר קהות חושים רגשית ואף אדישות מוסרית".

ומה דעתך?
"אני לא מסכימה עם העמדה הזאת. לדעתי אפשר לראות בחשיפה העצמית הגוברת באינטרנט הזדמנות להרחבת המנעד הרגשי ה'מותר' והלגיטימי. בנסיבות מסוימות, הריחוק מגביר את עוצמת הרגשות ומייצר אינטימיות ממרחק, בדומה לתופעת ה'זרים ברכבת': גופם של המשתתפים אינו עומד בדרכם, ואילו הכתיבה מאפשרת חיבור רעיוני ורגשי עם האחר. במובן זה יחסים וירטואליים יכולים להיות טהורים ונקיים מ'רעשי רקע' בדמות נורמות חברתיות או מגבלות פיזיות".

הדברים האלה, נדמו בעיני מאד לחוויית הכתיבה בבלוג. אמנם לא בענייני סבל אנחנו עוסקים פה (אם כי יש גם בלוגים כאלה) אבל בהחלט שם המשחק בכתיבה בבלוג היא יצירת טקסטים דרמטים וסוחפים כדי להתחרות על תשומת ליבם של הקוראים. כדי שיבואו לבקר אצלנו, שיקראו, שיגיבו.

ומה לגבי הטענה כי כדי שתיווצר מעורבות ריגשית יש צורך גם בקרבה פיזית ובהתבוננות בעיני האחר ובתגובותיו?

דווקא כאן בבלוגים אפשר לראות שהטענה הזו היא לא כל כך מבוססת. נדמה לי, שכל מי שכותב כאן יכול להעיד על עצמו שיש משהו במרחק שמאפשר הבעה של רגשות בעוצמה ולפעמים דווקא המרחק הוא שמאפשר איזו אינטימיות שלא בטוח שהיתה נוצרת בתנאים אחרים.

בחוץ אנחנו כבולים בכל מיני מגבלות ונורמות חברתיות. יש משהו שמאפשרת הכתיבה כאן שלא בטוח שהיה נוצר בחוץ. הכתיבה, הקשרים, התמיכה, החמימות, הכעסים, החברויות, כל אלה מדברים בעד עצמם ומעידים יותר מכל על עוצמת ההתרחשויות ועל המקום שהבלוג (והאינטרנט) תופס בחיינו.