בדקה הזו שהכל צפר והכול מסביב החריש הם חלפו לי מה מול העיניים, כמו במסדר.

שוקי שלמד איתי בכיתה ויצא לאיזו מלחמה ולא חזר ממנה. עד היום אני זוכרת את הקול הצרוד שלו ואת החיוך השובב שלו.

וז. בן דודי שבקושי הספקתי להכיר. הוא גדל בקיבוץ ומפעם לפעם הייתי רואה אותו מגיע לביקור ויום אחד הוא מת. נהרג בתאונת אימונים. החברים שלו ירו בו בטעות. הייתי אז ילדה. אני זוכרת איך היה מסרק הבלורית שלו ואת זה שהוא הטביע אותי פעם בבריכה.

ויעקב (ששם משפחתו לא זכור לי) שהכרנו רק קצת זמן באיזה קורס שלמדנו ביחד ונפרדנו ביום חמישי ובסוף השבוע הזה והוא גוייס באיזה צו 8 לאיזה מבצע ולא חזר ממנו... ביום ראשון כשחזרתי לקורס הוא לא היה. אף אחד לא ידע למה הוא לא הגיע. אחרי כמה ימים נודע לנו שהוא נהרג. עד היום אני זוכרת שהוא היה מצחיק כזה, הוא כל הזמן סיפר בדיחות אבל אני לא זוכרת אותן.

והחייל ההוא ביחידה שבה שירתתי ושלא הכרתי ואפילו לא ידעתי איך קוראים לו, שעבד כמכונאי רכב ויום אחד הוא ירד לבור לבדוק איזה רכב צבאי ומישהו עישן באזור וזרק את בדל הסיגריה במקום הלא נכון ומהאש שפרצה שם אף אחד לא יצא חי.... זה היה ביום חמישי. נסענו להלוויה בבאר שבע ביום שישי ורק אחרי זה יצאנו הביתה.

ואח"כ היה דודו שגדלנו בשכונה ביחד היינו ממש חברים טובים, וגם הוא יצא למלחמה ופשוט לא חזר. אני ידעתי שהוא לא יחזור. תקופה ארוכה ההורים שלו חשבו שאולי יקרה איזה נס והוא יחזור אבל הנס הזה לא קרה.

והבחור שהכרתי בתנועת הנוער שאני כבר לא זוכרת את שמו אבל עד היום אני זוכרת את הכאב של ההורים שלו כשבאתי להלוויה.

ואני זוכרת שבצבא כל פעם הייתי נוסעת להלוויה אחרת. מין ריטואל לא מוסבר שכזה ...

וככה שורה ארוכה של אנשים שתמונותיהם עברו לי מול העיניים בדקה הזו של הדומיה והדקה הזו לא הספיקה לי כדי לזכור את כל האנשים שהכרתי בפרקים שונים של חיי שיום אחד הלכו ואינם עוד.