כשאמרתי "כן" לשאלה אם בא לי לנסוע לבייג'ין, לא חשבתי שזה ייהפך מהצהרת כוונות לתכנית של ממש. בהתחלה זה נראה דומה לכל התכניות שאנחנו מתכננים ואחר כך איכשהו הדברים מתפוגגים להם מאליהם...  

אבל..המתבגר פתאום נורא התלהב להצעה לטוס איתנו. פתאום הכל השתנה. הפכנו מ"יותר אני לא נוסע אתכם לחו"ל" "אתם מעצבנים" "אין לי כיף אתכם" ליעד מבוקש. ומהרגע שהוא נהפך לבעל עניין, כל עניין הנסיעה קבל תנופה של ממש.

בינינו לבין הנסיעה הפרידה העובדה שלא היה לנו אישור למקומות בטיסה 'הלוך'. היו לנו רק מקומות ב'חזור'.

"נו, כבר יש אישור?" זו היתה השאלה הראשונה כל בוקר. בנוסף, הוא התחיל לבלות שעות באינטרנט וככה דרך אגב לספר לנו על כל מיני יעדים מעניינים לטיול, מה כדאי לקנות, איפה כדאי לאכול, מה יש שם מעניין. אז הבנו שהוא רציני. שהוא ממש רוצה לנסוע.. ופתאום לא רצינו לאכזב אותו. או את עצמנו. ופתאום גם אנחנו התלהבנו ממש .4 ימים לפני מועד הטיסה המתוכנן הסוכן הודיע שיש מקומות אבל רק ל-2 נוסעים. הנסיעה שהתקרבה שוב התרחקה. עוד יומיים של מתח והאישור למקום נוסף הגיע...

ותוך יומיים היינו צריכים: לארגן לכלבה חופשת חלומות בכלביה הקרובה, להודיע לשכנים שאנחנו נעלמים, להודיע לעוזרת שהיא מקבלת חופשה שבכלל לא רצתה באמצע הקיץ.. לנקות את המקרר, לזרוק את שאריות האוכל, לעשות כביסה, לבטל את שיעורי ההתעמלות, לעצור את משלוח העיתונים, לעשות ביטוח לנסיעה למתבגר ולי, לסגור את הטלפון לשיחות נכנסות,לעשות רשימות של מה לקחת, להשתדל לא לשכוח את הקרם שיזוף, את הכובעים, בגדים ליום בגדים לערב, ספר לקרוא ועוד אחד אם הראשון יגמר מהר מדי

להודיע לקבוצת הכתיבה שאני לא אגיע למפגש של יום שישי הקרוב.

לגמור לערוך את המאמר ולכתוב לו את הפתיחה ולשלוח את זה עד יום שני בערב לשוקי. שיאשר. להתחיל וגם לסיים לכתוב על מפגש הקבוצה. לשלוח לר. שיאשר את הפרסום, לשלוח לא. שתכניס את זה לעיתון הבא. (הבטחתי...)

להזמין מלון בבייג'ין, למצוא נהג עם אוטו שיקח אותנו לטיול בחומה ובפארק האולימפי המתוכנן, לתכנן את "בייגיין ב-5 ימים", לאסוף כתובות חשובות בעיקר של שווקים ומקומות זולים לקנות בהם. לקרוא קצת חומר רקע. לקנות מתנות לשוהו ולאשתו (מה קונים?)

מזל שאת הויזות ארגנו כבר קודם. כנראה שאיכשהו בלב ידענו שהפעם ניסע.

לא פלא שהגעתי לטיסה כל כך עייפה שברגע שהמטוס חימם את מנועיו נרדמתי והתעוררתי ממש דקה לפני הנחיתה...

ולא. לא אכלתי.

ולמה דווקא בייגי'ן? ככה. מהמון סיבות.זה מקום מסקרן ביותר. אני יודעת. כבר הייתי שם פעם.