ועם הזיכרונות האלה מצאתי עצמי בבוקר יום קייצי אחד בבייג'ין

זה בפירוש לא היה אותו שדה התעופה שהכרתי מלפני שנים. הפעם מצאתי עצמי בשדה מודרני לחלוטין בסגנון מה שהכרתי ממקומות אחרים. משהו ענק. הכל מתנהל בסדר מופתי. במשטרת הגבולות לא יודעים מילה באנגלית. הנכנסים מתבקשים לדרג מיד ותוך כדי את טיב השירות שקבלו בלחיצה על כפתור ברגע שנדלקת נורה אדומה מתחת למספר של השוטרת, שכנראה אומרת "לחץ עכשיו" . מנהלת המשמרת עומדת ומשגיחה כל הזמן על העובדים.. ביקורת הדרכונים זה סיפור שלוקח המון זמן.

אחרי המזוודות יצאנו החוצה והתרגשנו לגלות את שוהו מחכה לנו בחוץ. פגישה נרגשת. כמה תמונות מהרגעים האלה. כמה משפטי התפעלות בנוסח: "לא השתנית" וכו' ואנחנו בחוץ.

חום נוראי של 35 מעלות ולחות כבדה ביותר קדמו את פנינו. מזל שהמכונית היתה ממוזגת.

                                                           ליד תחנת הרכבת מראה מעל הגשר בייג'ין 1996

הדרך משדה התעופה לעיר בכלל לא היתה מה שזכרתי. אוטוסטראדות חדישות פרוסות לאורך כל הדרך וחלק עוד בבנייה, המון מכוניות חדשות ואפילו כאלה שלא ראיתי אף פעם בחיים והכבישים עמוסים ופקוקים כמו בכל עיר מודרנית אחרת.

התחלה מבטיחה. ככה גם המלון שהיה ממוקדם קרוב לתחנת רכבת תחתית.

כשאנחנו מטייילים בעיר אנחנו אוהבים לחוש את הדופק של העיר הכי קרוב לאנשים שחיים שם. לנסוע ברכבת התחתית זו אחת מהדרכים. הכל נורא מסודר ומאורגן. השילוט גם באנגלית וקל מאד להתמצא. הבעיה היא בכמויות האנשים. אם רוצים לנסוע צריך לנהוג כמו סיני מקומי, שזה אומר למהר ולהידחף לנסוע במצב דחוס. הכל מלא בפרסומות. אפילו בידיות האחיזה. אי אפשר להתעלם מהפרסומות במנהרות בזמן שרכבת נוסעת. המנהרה חשוכה והפרסומות זוהרות בצהוב בוהק ובכחול ואדום מחוץ לחלונות. ואיך זה עובד כשהרכבת נוסעת? זה כמו סרט קולנוע רק הפוך. הרכבת נוסעת והפרסומת עומדת. אבל בגאוניות רבה מישהו חישב את עניין מהירות הנסיעה והתאים את המהירות ככה שבזמן הנסיעה אפשר לקרוא את מה שכתוב בפרסומת. ממש אי אפשר להתעלם מזה הכל כל כך בוהק. גאוני ממש.

לטייל בעיר זו ממש עבודה קשה. טיול בעיר זה בדרך כלל הסתובבות ברגל משעת בוקר עד שעות הערב המוקדמות או המאוחרות. תלוי כמה כוחות יש לך כמטיילת. זה מעייף מאד. תוסיפו לזה טמפרטורות גבוהות של קיץ, לא פחות מ-30 מעלות שלפעמים נושקות ל-40. ולחות באחוזים מטורפים. המרחקים ממקום למקום גדולים הרחובות רחבים בכל שדרה בעיר יש 8 מסלולים בכל צד: 2 מהם תמיד לרוכבי אופניים. כל זה הופך את השיטוט בעיר למעייף במיוחד. כל הזמן חפשנו מקומות עם מיזוג. מהבחינה הזו זה ממש תענוג. הכל ממוזג. אבל כדי לראות את העיר באמת צריך להסתובב וזה היה לא קל. גם לבייגי'ן יש עיר תת קרקעת. כולה חנויות יוקרה של המותגים הכי הכי מובילים מאירופה וארה"ב. והמחירים – חבל על הזמן. טוב להסתובב שם רק בגלל המזגן.

עד שלא מתארחים בבית פרטי בעיר הזרה המסוימת שמבקרים בה כתייר, אי אפשר להגיד שמכירים אותה. חוצות הערים מתעתעים כולם במידה שווה. החוץ הוא תמיד המסיכה של העיר. המוזיאונים, בתי המלון, המסעדות ויתר מקומות פומביים שתיירים מתהלכים בהם הם חלק ממנה, המשך של אותה חיצוניות. ואילו החיים האמיתיים של העיר, החיים היומיומיים והבנאליים שלה, מתרחשים מאחורי החלונות המוגפים והדלתות הסגורות של בתי המגורים, שהתייר מנוע מלהיכנס אליהם. שם בני אדם שבים מעמל יומם ומתיישבים לשולחן ומשוחחים עם בני משפחתם או שותקים מול מכשיר הטלוויזיה. גם המאכלות העולים על שולחנם אינם דומים במאומה למה שמוגש לתיירים במסעדות הנקראות "אותנטיות".

הלכנו לבקר בשכונות החוטונגים שהיא מה שניקרא בייגי'ן הישנה. האותנטית. שם הסמטאות צרות ונוסעים בריקשה, גם הריקשה השתנתה. פעם סחבו אותה אנשים על כתפיהם, היום זו ריקשה על אופניים ולפעמים אופניים ממונעים.

שכונת החוטונגים מאופיינת בסמטאות קטנות שלאורכם בתים סינים מסורתיים עם חצרות מרובעות קטנות. ההסתובבות בשכונת החוטונגים Dazhalan  היתה חוויה נחמדה-  קצת ההצצה אל החיים של המקומיים, ואל  אורח חייהם. למסעדות ברחוב, למשחקי הרחוב.

שמתי לב שיש המון שירותים ציבוריים בעיר, בסגנון ה'בול פגיעה' כמובן (בעיה לנשים..) המסקנה שלי היא שבגלל שהבתים כל כך קטנים, כל בית הוא למעשה חדר אחד שבו ישנים ומאכסנים את הדברים המרכזיים כל השאר מתנהל בחוץ השירותים בחוץ. המקלחת בחוץ. הבישול בחוץ  בחצר החוטונג שהיא משותפת לכמה בתים. תשכחו מהחיים שאנחנו מכירים שבכל בית יש כמה חדרים וכל החיים מתנהלים בבית פנימה. בשכונה הזו ובדומות לה – כל החיים בחוץ.

אבל גם השכונות האלה נמצאות בהליך של שינוי. כל הבתים נבנים חדש. אי אפשר להיכנס לחצר או להציץ לאיזה בית מבלי שיבקשו ממך כסף. אין הסתכלות חינם. וככה גם על לצלם. רוצה לצלם? תשלמי...