ועם הזיכרונות האלה מצאתי עצמי בבוקר יום קייצי אחד בבייג'ין

זה בפירוש לא היה אותו שדה התעופה שהכרתי מלפני שנים. הפעם מצאתי עצמי בשדה מודרני לחלוטין בסגנון מה שהכרתי ממקומות אחרים. משהו ענק. הכל מתנהל בסדר מופתי. במשטרת הגבולות לא יודעים מילה באנגלית. הנכנסים מתבקשים לדרג מיד ותוך כדי את טיב השירות שקבלו בלחיצה על כפתור ברגע שנדלקת נורה אדומה מתחת למספר של השוטרת, שכנראה אומרת "לחץ עכשיו" . מנהלת המשמרת עומדת ומשגיחה כל הזמן על העובדים.. ביקורת הדרכונים זה סיפור שלוקח המון זמן.

אחרי המזוודות יצאנו החוצה והתרגשנו לגלות את שוהו מחכה לנו בחוץ. פגישה נרגשת. כמה תמונות מהרגעים האלה. כמה משפטי התפעלות בנוסח: "לא השתנית" וכו' ואנחנו בחוץ.

חום נוראי של 35 מעלות ולחות כבדה ביותר קדמו את פנינו. מזל שהמכונית היתה ממוזגת.

                                                           ליד תחנת הרכבת מראה מעל הגשר בייג'ין 1996

הדרך משדה התעופה לעיר בכלל לא היתה מה שזכרתי. אוטוסטראדות חדישות פרוסות לאורך כל הדרך וחלק עוד בבנייה, המון מכוניות חדשות ואפילו כאלה שלא ראיתי אף פעם בחיים והכבישים עמוסים ופקוקים כמו בכל עיר מודרנית אחרת.

התחלה מבטיחה. ככה גם המלון שהיה ממוקדם קרוב לתחנת רכבת תחתית.

כשאנחנו מטייילים בעיר אנחנו אוהבים לחוש את הדופק של העיר הכי קרוב לאנשים שחיים שם. לנסוע ברכבת התחתית זו אחת מהדרכים. הכל נורא מסודר ומאורגן. השילוט גם באנגלית וקל מאד להתמצא. הבעיה היא בכמויות האנשים. אם רוצים לנסוע צריך לנהוג כמו סיני מקומי, שזה אומר למהר ולהידחף לנסוע במצב דחוס. הכל מלא בפרסומות. אפילו בידיות האחיזה. אי אפשר להתעלם מהפרסומות במנהרות בזמן שרכבת נוסעת. המנהרה חשוכה והפרסומות זוהרות בצהוב בוהק ובכחול ואדום מחוץ לחלונות. ואיך זה עובד כשהרכבת נוסעת? זה כמו סרט קולנוע רק הפוך. הרכבת נוסעת והפרסומת עומדת. אבל בגאוניות רבה מישהו חישב את עניין מהירות הנסיעה והתאים את המהירות ככה שבזמן הנסיעה אפשר לקרוא את מה שכתוב בפרסומת. ממש אי אפשר להתעלם מזה הכל כל כך בוהק. גאוני ממש.

לטייל בעיר זו ממש עבודה קשה. טיול בעיר זה בדרך כלל הסתובבות ברגל משעת בוקר עד שעות הערב המוקדמות או המאוחרות. תלוי כמה כוחות יש לך כמטיילת. זה מעייף מאד. תוסיפו לזה טמפרטורות גבוהות של קיץ, לא פחות מ-30 מעלות שלפעמים נושקות ל-40. ולחות באחוזים מטורפים. המרחקים ממקום למקום גדולים הרחובות רחבים בכל שדרה בעיר יש 8 מסלולים בכל צד: 2 מהם תמיד לרוכבי אופניים. כל זה הופך את השיטוט בעיר למעייף במיוחד. כל הזמן חפשנו מקומות עם מיזוג. מהבחינה הזו זה ממש תענוג. הכל ממוזג. אבל כדי לראות את העיר באמת צריך להסתובב וזה היה לא קל. גם לבייגי'ן יש עיר תת קרקעת. כולה חנויות יוקרה של המותגים הכי הכי מובילים מאירופה וארה"ב. והמחירים – חבל על הזמן. טוב להסתובב שם רק בגלל המזגן.

עד שלא מתארחים בבית פרטי בעיר הזרה המסוימת שמבקרים בה כתייר, אי אפשר להגיד שמכירים אותה. חוצות הערים מתעתעים כולם במידה שווה. החוץ הוא תמיד המסיכה של העיר. המוזיאונים, בתי המלון, המסעדות ויתר מקומות פומביים שתיירים מתהלכים בהם הם חלק ממנה, המשך של אותה חיצוניות. ואילו החיים האמיתיים של העיר, החיים היומיומיים והבנאליים שלה, מתרחשים מאחורי החלונות המוגפים והדלתות הסגורות של בתי המגורים, שהתייר מנוע מלהיכנס אליהם. שם בני אדם שבים מעמל יומם ומתיישבים לשולחן ומשוחחים עם בני משפחתם או שותקים מול מכשיר הטלוויזיה. גם המאכלות העולים על שולחנם אינם דומים במאומה למה שמוגש לתיירים במסעדות הנקראות "אותנטיות".

הלכנו לבקר בשכונות החוטונגים שהיא מה שניקרא בייגי'ן הישנה. האותנטית. שם הסמטאות צרות ונוסעים בריקשה, גם הריקשה השתנתה. פעם סחבו אותה אנשים על כתפיהם, היום זו ריקשה על אופניים ולפעמים אופניים ממונעים.

שכונת החוטונגים מאופיינת בסמטאות קטנות שלאורכם בתים סינים מסורתיים עם חצרות מרובעות קטנות. ההסתובבות בשכונת החוטונגים Dazhalan  היתה חוויה נחמדה-  קצת ההצצה אל החיים של המקומיים, ואל  אורח חייהם. למסעדות ברחוב, למשחקי הרחוב.

שמתי לב שיש המון שירותים ציבוריים בעיר, בסגנון ה'בול פגיעה' כמובן (בעיה לנשים..) המסקנה שלי היא שבגלל שהבתים כל כך קטנים, כל בית הוא למעשה חדר אחד שבו ישנים ומאכסנים את הדברים המרכזיים כל השאר מתנהל בחוץ השירותים בחוץ. המקלחת בחוץ. הבישול בחוץ  בחצר החוטונג שהיא משותפת לכמה בתים. תשכחו מהחיים שאנחנו מכירים שבכל בית יש כמה חדרים וכל החיים מתנהלים בבית פנימה. בשכונה הזו ובדומות לה – כל החיים בחוץ.

אבל גם השכונות האלה נמצאות בהליך של שינוי. כל הבתים נבנים חדש. אי אפשר להיכנס לחצר או להציץ לאיזה בית מבלי שיבקשו ממך כסף. אין הסתכלות חינם. וככה גם על לצלם. רוצה לצלם? תשלמי...

זה ברור שלכל אחד מאיתנו היו המניעים שלו למה לנסוע לבייג'ין וגם ברור שלא חייבת להיות הלימה בין המניעים, אם כי רצוי שיהיה.

המתבגר רצה לנסוע בגלל האולימפיאדה המתקרבת ולראות את העיר ואת המתקנים המוקמים בה. הוא בא מהצד של הספורט. החברים שלו שכנעו אותו שהכל שם עולה גרושים וזה ממש עסק כלכלי כדאי.

הבנזוג אוהב נסיעות ולא משנה לאן. בייג'ין זו הזדמנות מחודשת לפגוש את החבר שלו Shuwu שכתב לו שהוא מאד ישמח אם נבוא.

אני נסעתי בעיקר בגלל שאני אוהבת לחזור למקומות מוכרים. זה עושה לי תחושה נעימה של בית. הייתי סקרנית לחזור ולבקר שוב בעיר ולראות מה השתנה. ופתאום זו היתה הזדמנות להפוך את זה לנסיעה משפחתית וצרפנו אלינו את המתבגר ואת אחיו ואת החברה שלו וחשבתי שזה יכול להיות נחמד לבלות חופשה משפחתית ביחד (משהו קצר... בלי להיסחף..)

___________________________________________________

היו לי כל מיני זיכרונות מבייג'ין של שנת 1996.

הגעתי לבייגי'ן לבד בטיסה מפרנקפורט. זו היתה שעת בוקר ואפשר היה לראות את שדה התעופה. עד אז הכרתי הרבה שדות תעופה. מלמעלה זה נראה מאד מיושן. הבניין  של שדה התעופה היה בצבע אפור צבאי כזה. המבנה אטום. הכל מאד מאופק, מאד צבאי. לא יכולתי לדעת אם אלו שוטרים או חיילים במדים. הצבע האפור הביט אלי מכל עבר. הכל התנהל בסדר מופתי ומאד קפדני. מעט מאד מילים באנגלית. הטור לפני הדוכן של ביקורת הדרכונים היה ארוך. הייתי צריכה להמתין בשדה כמה שעות עד שיגיע הבנזוג בטיסה אחרת. לא היה מקום לשבת. אף ספסל. כלום. ישבתי על הרצפה שעות.  

כשצאנו החוצה, השמים בחוץ היו אפורים-מעוננים, מעט שמש, העצים היו בשלכת וזה הוסיף לתחושת הקדרות. הכביש שהוביל משדה התעופה לעיר היה ישן, הרבה מכוניות ישנות בדגמים שלא הכרתי השתרכו להן לאיטן בדרך לעיר, כשבצידי הדרך נעו כל הזמן רוכבי אופניים ועגלות של כפריים. במקביל לכביש שנסענו בו אפשר היה לראות את האוטוסטרדה החדשה שנבנית. עבדו שם באופן פיזי המון אנשים. וזה בלט מאד לעין מול מעט הטרקטורים והכלים הכבדים שבהם השתמשו שם.

את המלון הזמין לנו החבר שלנו ולכן הוא היה באזור הסיני הפחות מתוייר. (אחרי כמה ימים עברנו למלון בצד אחר של העיר, איפה שבדרך כלל מסתובבים התיירים וראינו את ההבדל). המלון היה אמנם מסוג 5 כוכבים אבל אלה היו כוכבים מאד דהויים. בכל קומה היתה אחראית שבדקה מי בדיוק יוצא מן המעלית. העיר היתה מאד אפורה. ליד המלון היה שוק. בשוק הזה התנהלו כל החיים. בשוק הזה הסתפרו ואכלו ותיקנו ומכרו. מספרה בנוסח סין של אז נראתה ככה: על הגדר תולים מראה ועל הכסא ממול ישב הלקוח המסתפר..

כמויות עצומות של האנשים ברחובות, כל הזמן בתנועה. הכמות האדירה של רוכבי האופניים במסלולים מיוחדים. דירות קטנות שמהם נשפכים החיים החוצה אל הרחוב בשכונה שליד הבית. הגנים הציבוריים משמשים את האנשים כל הזמן. בבוקר עושים שם התעמלות ואחר צהרים זה מקום המפגש השכונתי. משחקים במשחקי חברה, מדברים, מישהו מנגן על כלי פריטה עשוי מתיבת תהודה קטנה וקופסת שימורים ומייתרי ברזל דקים מתוחים על לוח עץ...

מכיוון שהדירות מאד קטנות הרי שכל עוד אפשר ולא קר מדי והחושך עוד לא ירד – החיים מתנהלים בחוץ. אנשים ישובים על כסאות קטנים בפתח הבית ואוכלים ביחד זהו מראה נפוץ. במיוחד אם יש לך תינוק או ילד מבלים איתו בחוץ. את תינוקות גומלים מגיל מאד צעיר מחיתולים. מלבישים להם מכנסים שהתפר התחתון פתוח. אם התינוק צריך לעשות את צרכיו – הוא עושה אותם החוצה..

עוד אני זוכרת תופעה מאד דוחה של אנשים יורקים ברחובות. הבנתי שזה נגרם בגלל האוויר המזוהם שבגללו אנשים חלו בכל מיני מחלות של הריאות.

זיכרון חזק נוסף מהתקופה ההיא הוא מהביקור במרכזי קניות. הקשר למרכזי הקניות שאנחנו מכירים מסתיים בשם בלבד. מרכז קניות נוסח בייג'ין של אז אלו מבנים ענקיים ובתוכם דוכנים דוכנים. בכל דוכן עשרות בחורות צעירות מוכרות. רק עצרת מיד התנפלו עליך המוני זבניות בניסיון למשוך את תשומת לבי שאבוא לראות מה יש להם להציע "לוקי לוקי" זה היה הביטוי הכי נפוץ... מכיוון שלא באמת רציתי לקנות ורק רציתי להציץ אני זוכרת שלמדתי שאסור לעצור. כל הזמן להיות בתנועה. אחרת זה ממש לא נעים.

והדבר הזה שאיתו עושים חשבונות. החשבוניות עם החרוזים מעץ – ממש אומנות... פשוט עולם אחר....

כשעברנו לאיזור של התיירים, הצבעים השתנו וגם החנויות השתנו. מה שלא השתנה זה ה"לוקי לוקי" והמוכרות שמתנפלות עליך בכל מקום אם רק העזת לעצור...

אני גם זוכרת המון אנשים במדים

עם הזיכרונות האלה מצאתי את עצמי בדרך לבייג'ין

כשאמרתי "כן" לשאלה אם בא לי לנסוע לבייג'ין, לא חשבתי שזה ייהפך מהצהרת כוונות לתכנית של ממש. בהתחלה זה נראה דומה לכל התכניות שאנחנו מתכננים ואחר כך איכשהו הדברים מתפוגגים להם מאליהם...  

אבל..המתבגר פתאום נורא התלהב להצעה לטוס איתנו. פתאום הכל השתנה. הפכנו מ"יותר אני לא נוסע אתכם לחו"ל" "אתם מעצבנים" "אין לי כיף אתכם" ליעד מבוקש. ומהרגע שהוא נהפך לבעל עניין, כל עניין הנסיעה קבל תנופה של ממש.

בינינו לבין הנסיעה הפרידה העובדה שלא היה לנו אישור למקומות בטיסה 'הלוך'. היו לנו רק מקומות ב'חזור'.

"נו, כבר יש אישור?" זו היתה השאלה הראשונה כל בוקר. בנוסף, הוא התחיל לבלות שעות באינטרנט וככה דרך אגב לספר לנו על כל מיני יעדים מעניינים לטיול, מה כדאי לקנות, איפה כדאי לאכול, מה יש שם מעניין. אז הבנו שהוא רציני. שהוא ממש רוצה לנסוע.. ופתאום לא רצינו לאכזב אותו. או את עצמנו. ופתאום גם אנחנו התלהבנו ממש .4 ימים לפני מועד הטיסה המתוכנן הסוכן הודיע שיש מקומות אבל רק ל-2 נוסעים. הנסיעה שהתקרבה שוב התרחקה. עוד יומיים של מתח והאישור למקום נוסף הגיע...

ותוך יומיים היינו צריכים: לארגן לכלבה חופשת חלומות בכלביה הקרובה, להודיע לשכנים שאנחנו נעלמים, להודיע לעוזרת שהיא מקבלת חופשה שבכלל לא רצתה באמצע הקיץ.. לנקות את המקרר, לזרוק את שאריות האוכל, לעשות כביסה, לבטל את שיעורי ההתעמלות, לעצור את משלוח העיתונים, לעשות ביטוח לנסיעה למתבגר ולי, לסגור את הטלפון לשיחות נכנסות,לעשות רשימות של מה לקחת, להשתדל לא לשכוח את הקרם שיזוף, את הכובעים, בגדים ליום בגדים לערב, ספר לקרוא ועוד אחד אם הראשון יגמר מהר מדי

להודיע לקבוצת הכתיבה שאני לא אגיע למפגש של יום שישי הקרוב.

לגמור לערוך את המאמר ולכתוב לו את הפתיחה ולשלוח את זה עד יום שני בערב לשוקי. שיאשר. להתחיל וגם לסיים לכתוב על מפגש הקבוצה. לשלוח לר. שיאשר את הפרסום, לשלוח לא. שתכניס את זה לעיתון הבא. (הבטחתי...)

להזמין מלון בבייג'ין, למצוא נהג עם אוטו שיקח אותנו לטיול בחומה ובפארק האולימפי המתוכנן, לתכנן את "בייגיין ב-5 ימים", לאסוף כתובות חשובות בעיקר של שווקים ומקומות זולים לקנות בהם. לקרוא קצת חומר רקע. לקנות מתנות לשוהו ולאשתו (מה קונים?)

מזל שאת הויזות ארגנו כבר קודם. כנראה שאיכשהו בלב ידענו שהפעם ניסע.

לא פלא שהגעתי לטיסה כל כך עייפה שברגע שהמטוס חימם את מנועיו נרדמתי והתעוררתי ממש דקה לפני הנחיתה...

ולא. לא אכלתי.

ולמה דווקא בייגי'ן? ככה. מהמון סיבות.זה מקום מסקרן ביותר. אני יודעת. כבר הייתי שם פעם.