www.room404.net
הבלוג עבר לכתובת www.room404.net |
כינוי:
בן: 46 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
| 7/2003
עידו מעניין-ת'תחת
אך אתמול צפיתי בדוקומדיה בערוץ 1 (מאז שגימל הכניסה לחיי את קופסת ההבלים, אני צופה בערוצים הכי ביזאריים), וגיליתי שמדובר בלהיט אמיתי. התוכנית ברדיו (שיצא לי להתארח בה) לא מעבירה את מלוא הקאלט, שנחשף במלוא אקסטרווגנטיותו בערוץ הבודד, עם מעברונים מהגיהנום א-לה-תעמולת הבחירות של מולדת circa שנות השמונים; ההצגות של המנחה מתי גולן, שמקריא את התגובות כאילו הוא באודישן למחזה פרינג'; הגימיקים השנונים כמו הכיסא הריק שנשמר לנציג מעריב, כולל שלט עם המילה "מעריב" מוצמד אליו, למקרה שהנציג יבחר להסתנן לאולפן באחת ההפסקות ולא יידע היכן לשבת; והמופע של שיא הרגש – קטעי הביקורת בהקראת נועם גילאור, ממש מנה חמה ומזוקקת של ביקורת עיתונות, בה הוא נוזף (בפאתוס + אפקטים של PowerPoint) בעיתונים על שטויות כל כך קטנוניות שהן גורמות לברווז להיראות כמו מועמד ודאי לפוליצר הקרוב.
צחקתי, ופתאום גווע הצחוק. האם אני סוג של מתי גולן? אם לא, מתי אהיה (שהרי נגזר על כל העיתונאים למות צעירים ויפים או להתפתט, מלשון פאתטיים)? והאם מישהו יטרח לספר לי על כך בזמן?
לטוקבקיסטים איני יכול להקשיב. כמות הזבל שהם מפיקים פעלה לרעתם, ועכשיו הם הרצועה הלפני-אחרונה של ה-DJ במועדון הרועש שביליתי בו כל הלילה: אני לא שומע דבר מלבד זמזום. הקוראים? אלה שטורחים לכתוב לי, בדרך כלל מציעים סיפורים או מעירים הערות טכניות.
לקולגות ודאי שאיני יכול להקשיב: מלבד הצביק, שנכנס בכל עמיתיו כאילו מחר שיהאב 3, אף אחד לא יגיד לי "פאתטי". הקולגות במפעל יגידו "זה ארוך", "בנאלי", "אולי תעבה קצת את הפתיחה", "אתה נכנס לסיפור מאוחר מדי" ושאר יופמיזמים עיתונאיים. הקולגות במפעלים המתחרים יעקצו, אם בכלל, בעדינות.
והחברים? רובם לא קוראים את מה שאני כותב, וזה שקורא דרך קבע הוא גם מחמיאן בלתי-נלאה, ככה שהדברים הטובים שהוא אומר מתוייקים תחת "חנפן". ולגימל אני יכול לספר במשך שעות על הקורות אותי בעבודה, והיא תהנהן במבט זגוגי כשכל מהותה אומרת "בא לי פירה".
***
ואז, ממש לפני לא יותר מדי דקות, אני קופץ לביקור אצל עופרניקוס ידידי ומקבל את זה בראש.
האם אני אישה בגיל הבלות, שגלי עלבון-גאווה-עלבון מציפים את כל גופי? האם אני צוחק (בקול רם, וגימל אינה בבית) כי זה באמת מצחיק אותי, או כי אני כל כך נבוך ונעלב שאני מסתיר זאת מעצמי על ידי פרגון קולני לאותו אלמוני מוכשר-למחצה?
לא ברור. לא ברור גם מי זה (וחבל שהוא לא משאיר כתובת אימייל, אפילו כזו שלא תסגיר את זהותו, כדי שאוכל לכתוב לו), ואת החשדות שלי אשמור לעצמי. והכי לא ברור אם זו תאונת פגע-וברח, או עינוי סיני מתמשך.
קבלו את עידו מעניין-ת'תחת.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
