סדרת כתבות בחיים ברשת, האתר שמשלם את משכורתי ("שוטף + שוטף"? זה לא קצת רקורסיבי?), העלתה את חמתו של גדי שמשון, בעברו עורך נענע, האתר שמשלם את משכורתו של חיים ברשת. מי שכבר מריח כאן אייטם פנים-ברנז'אי מוזמן לעזוב, ומי שיישאר, ייחשף לדיון לא קצר על בלוגים, תקשורת ואתיקה.
נתחיל בקצרה (עד כמה שאפשר) מתמצית הסיפור פלוס לינקים: ארז ארליכמן, בעל הבלוג "הכביסה של ברז" בישראבלוג וסגן מנהלת הקהילות ב-ynet, כתב במדור הבלוגים שלו ב-ynet, "היומנאים", על miss.terious. זו נבהלה מהחשיפה הפתאומית וסגרה את הבלוג. צביקה בשור, עורך חיים ברשת, כתב על פרשנות על הסיפור. ארליכמן הגיב לצביקה בטור שפרסם ב-ynet. גם עורכו של ארליכמן, גל מור, הוסיף משלו לפרשה (ר' אייטם שלישי). בחיים ברשת התפרסמה גם פרשנות של דני או'בריאן, בריטי, בלוגר, עורך ניוזלטר וכתב הייטק, שלא נכתבה בתגובה לסיפור אבל התאימה מאוד, מאחר ועסקה במרחב הפרטי-ציבורי של הבלוגים (שווה קריאה).
עוד באותו חודש, נבהלה בלוגרית נוספת, שרון גפן, מהחשיפה לה זכתה במדור של ארליכמן, ואני כתבתי על הסיפור שלה. גל מור אמר לי אז שארליכמן לא יבקש רשות מבלוגרים לכתוב על בלוגיהם, אבל יודיע להם מספר ימים מראש. גדי שמשון שלח אז אימייל לעורך שלי, והסביר לו למה לדעתו הכתבה שלי לא היתה ראויה.
השבוע, נבהלה בלוגרית שלישית, שירה מותק, הפעם לא מהחשיפה אצל ארליכמן אלא כבר מהאימייל ששלח לה, בו הוא מודיע לה שהוא עומד לכתוב עליה. היא הקדימה תרופה למכה ומחקה את הבלוג כולו. כתבתי על הסיפור שלה, וגם הבאנו בחיים ברשת את פוסט הסגירה-פרידה שלה.
שמשון החליט הפעם להגיב בפומבי, בטוקבקים. בפעם הראשונה עוד השבתי לו שם, אבל בהמשך כתבתי טקסט ארוך, ארוך מדי לטוקבקים של נענע, ועל כן הוא מתפרסם כאן. הדברים של שמשון בפונט מודגש, ושלי בפונט רגיל.
פריץ פרוץ
מאת: דגי
התגובה:
נו, כמה חבל שהיום יש כזה לחץ בעבודה, כך שעד שאגיב בפוסט משלי דעתי תתקרר. אין פסול בהבעת דעה (ובוודאי שלא להחזיק בדעה לגיטימית) אבל זו קצת זנות עיתונאית מה שקורה פה. זו ידיעה שמערבת חדשות עם מגזין, תוך שימוש בשפה נוקטת עמדה. ההבדל בין זה ובין אורי דן הוא יותר קרוב ממה שנדמה לכם. ואגב, גם נענע תאגידימים.
דגי, זה פשוט אוסף של שטויות
מאת: עידו קינן
התגובה:
אורי דן הוא חברו של אריק שרון. אני לא חבר של שירה מותק, ואינני מכיר אותה.
אורי דן משמש שופרו של שרון בטלוויזיה. אני מביע את דעתי על ההתרחשות.
אורי דן משמש שופרו של ראש הממשלה בערוץ טלוויזיה ממלכתי ציבורי. אני מביע דעה בערוץ פרטי.
אין פה כתיבה אובייקטיבית, וכנראה שלא תהיה. ``חיים ברשת`` הוא מגזין דעתני, שמדווח מתוך עמדה ברורה, שאיש אינו מנסה להסתיר או להציג כאובייקטיביות. אנחנו לא כרוניקה של חדשות רשת. יש מספיק כאלה.
וכמה חבל שאין נוהג של גילוי נאות בטוקבקים.
הופה, גילוי נאות. התחלנו, מה?
מאת: דגי
התגובה:
שלום עידו. בטח ההודעה הזו תיאלץ להיכתב בכמה חלקים.
הבנתי, אתה לא חבר של שירה כמו אורי דן. מה זה משנה? אבל כמו שאורי דן יודע לומר רק דבר אחד, גם אתה כך. וזה שאתה לא מכיר אותה לא משנה את העובדה שהחשיפה (שלא לומר: הלעיסה החוזרת) של הסיפור בנענע מובאת כולה מנקודת המבט של שירה ויתר הבלוגרים שנחשפים כנגד רצונם. אתה קורא לזה ``מגזין דעתני``, אני קורא לזה מונוליטיות (נשמע יותר טוב מאורי דן, לא?).
הבעת הדעה הזו (וזה לא ``אתה``, זה גם ``חיים ברשת``) מפגינה הזדהות מלאה עם ``הצד הנפגע`` בסיפור הזה. כולל פרסום מחדש של דבריה של שירה. אתם מזדהים עם כל דבריה? נגיד עם הרעיון שעיתונאים הם זונות בעוד יתר בני האדם (ובמיוחד בבלוגספירה, אזור עתיר פרגון ואהבה אין קץ) הם נשמות. אתם עומדים מאחורי זה?
אולי אתם גם עומדים מאחורי האפולוגטיקה שמכריזה על ארליכמן (שאני לא מסוגל ליהנות מהטור שלו, צר לי) כאחד ש``סגר`` בפועל בלוגים (מי שפותח בלוג, כמו מי שנוהג, צריך לקחת אחריות. אם החליט לסגור את הבלוג, שיפסיק לחפש אשמים).
ברור שאתם לא עומדים מאחורי דברים שאתם לא כותבים. עובדה, ביקשתם מאנשים תגובה, ואת דעתכם שלכם הבעתם, ולו בין השיטין. אבל כל הטון שלכם מרמז על כך שא) וויינט וארליכמן קקה , לעניות דעתכם 2) אתם בעד הבלוגרים (ונותנים להם גם חשיפה, אבוי, אבל זו בוודאי טהורה יותר). 3) אתם, למעשה, מזדהים עם הטענות הנוגעות ללב לכשעצמן, של שירה ויתר הצנועים שבין הבלוגריסטים.
כך, למשל, אתם מספרים שוויינט הלכו לקראת הבלוגרים ונתנו להם הזדמנות להתכונן. ואז וואו, מביאים להם אותה בקיסינג`ר (שאגב, לא הוא שאמר את האמירה המצוינת הזו, אלא גנרל אמריקני. נדמה לי ווסטמורלנד, אבל לא בטוח). מה ההבדל בין זה לבין וידיאו חיפוש הכינים בסדאם (מעבר לעובדה שסדאם אכן נכנע לאמריקנים, בעוד שלמה שוויינט עשו לא חייבים לקרוא ``נכנעו לנענע שפתחו להם את התחת``. אפשר גם לקרוא לזה ``הלכו לקראת הקהילה``, אפשר גם לומר שבסך הכל כולה תאגיד (מוזס) נכנע לתאגיד אחר (דסק``ש ואלרון). בקיצור, אפשר לומר הרבה דברים, ועכשיו נסגור כאן את הסוגריים)?
והכי כואב – לא היה כאן שום דבר חדש שלא יכול היה להיאמר בארבע שורות פלוס לינקים לאזכורים לאחור לכתבות קודמות של חיים ברשת בתחום.
בנוגע ל``גילוי נאות``, ראשית, תודה על החינוך לאתיקה. שנית, מאחר ואני מניח שאתה מדבר על פרסום קטעי בוויינט, הרי שדע לך שאין לי מעורבות בזה – יש הסדרים בין קום.מדיה לבין וויינט. ולא, כמובן שאני לא ממש מתנגד – אבל גם לא ממש רואה מזה משהו, או מעורב באיזו שהיא דרך בוויינט. אם נהיה יותר ספציפיים – אין ביני לבין וויינט שום מערכת יחסים וואט סו אבר, למרות שמאמרים שלי מתפרסמים בהם מדי פעם מזה יותר משנה, דרך סינדיקציה של כתבי עת אחרים שאני כותב בהם.
לא ידעת את זה? לא יכולת לבדוק? כקורא של הבלוג שלי, בוודאי ראית מספיק פעמים שנכנסתי גם בוויינט. ואם ידעת, אתה לא חושב שהערת האינואנדו שלך לוקה, אפעס, בחוסר הגינות (המאפיין עיתונאים, טוענת שירה)? לא קצת מזכיר לך את ערוץ 1? אתה יודע, להגיב על ביקורת בהטחת אשמה חוזרת במקום להגיב עניינית (ואולי, ככה בשקט, ללמוד משהו)?. ואם אנחנו כבר בערוץ 1, אז אתה יודע מי מפרשן שם בימי שישי, שלוש נקודות
גילוי נאות לא פחות טוב: בין נענע לוויינט יש תחרות לכאורה בתחום המחשבים. לכאורה, מאחר ולמעשה כל אחד מהאתרים פונה לקהל יעד אחר בתחום, והם יותר משלימים. ערכתי פעם את נענע, וכתבתי בה עד לא מזמן (ואולי, מי יודע, גם בעתיד). כיום מתפרסמים טקסטים שלי בוויינט. הן עורך חיים ברשת והן עורך המחשבים של ווייינט קיבלו את עבודתם הראשונה בתוכן ברשת כעיתונאים תחתי. שניהם היו די טובים, בסופו של חשבון. עם שניהם יצרתי גם קשרי ידידות כאלה ואחרים, כולל תחורויות היתוליות של משיכת זין למרחקים ארוכים. ניצחתי בשני המקרים (סליחה על הכאב, בחורים, מקווה שהנפיחות כבר ירדה).
גדי,
כשעיתונאי כותב על מושאי סיקור, והם לא מרוצים ומקללים אותו – זו בעיה שלו איתם. כשעיתונאי סוקר בלוגים, ובעליהם לא מרוצים וסוגרים את הבלוגים – זו כבר בעיה שלו עם הקוראים. צביקה בשור כתב את דעתו על הפעם הראשונה שזה קרה. אני כתבתי על הפעם השניה, וקיבלתי מגל מור תשובה שעולה ממנה סוג של פשרה עם הבלוגרים – הודעה מראש על סקירתם במדור של ארליכמן. אני לא אומר ש-ynet שינו את דעתם בזכות/בגלל שאני אמרתי להם, אבל אני מניח שהרעש שיצרנו עם הסיקור עזר לזה. עובדה שהמדיניות השתנתה.
כשזה קרה בפעם השלישית (עד כמה שאני הצלחתי לספור; בניגוד לרושם שאולי קיבלת, בלוגרים לא רצים להלשין לחיים ברשת כל פעם שארליכמן שולח אימייל), רציתי לבדוק את המקרה לאור המדיניות החדשה (בפעם הבאה שזה יקרה, אני מניח שזה לא יקבל יותר ממבזק, אם בכלל, אלא אם שוב יהיה בסיפור משהו מהותי שלא היה שם קודם).
הסתבר שממש כמו שחזינו, ולא שהיה קשה לחזות את זה, בלוגרית שלא רצתה להיות מסוקרת בטור פשוט הסירה את בלוגה והעמידה את ארליכמן בפני עובדה. איך הוא התמודד עם העובדה הזאת? באצילות ובכבוד: הוא הודיע לה שהוא לא יכתוב עליה. דה-יורה, ynet לא שואלים אף אחד על מה לכתוב. דה-פקטו, ynet כותבים רק על בלוגרים שמסכימים שיכתבו עליהם. מדובר בשינוי במדיניות.
אני לא חושב עכשיו, ולא חשבתי בעבר, שהם קקה. חשבתי שהם פוגעים באנשים, ומתייחסים לזה בשיוויון נפש מגובה בציטוטים מתקנון האתיקה, שזה יפה אם אתה כותב על שר האוצר, והוא כועס עליך, אבל לא גליק גדול כשבלוגר מתעצבן עליך. גם אם ארליכמן פעל לפי הספר, מותר להגיד שזה כשר אבל מסריח? בשור אמר את זה בשם עצמו, אני הבאתי דברים בשם אומרם: הבלוגרים עליהם הוא כתב אומרים את זה בעצמם. אגב, לא נראה לך מוזר שטור סיקור נטול אלמנט ביקורתי מרגיז כל כך את האנשים האלה? עיתונאי יכול להתגאות בכך שכותרת שלו הרגיזה את שר האוצר. תפקידה של העיתונות הוא לנשוך את בעלי השררה ואת העושים עוולה. אבל מה הגאווה והתועלת שבלהרגיז בלוגרים?
האם אני מזדהה עם דבריה של שירה על הבלוגרים? לא לחלוטין. יש טובים ויש רעים. אותו דבר בקשר לדבריה על התקשורת: יש עיתונאים שיפארו אותך אם תשתף פעולה, ויקברו אותך אם לא. זכורה לך בוודאי איזו רשת תקשורת שכינתה אותי "איש תמיכה של נטוויז'ן". אני מזדהה עם הרגשתה על החשיפה הלא-רצויה, גם אם לא מסכים לקביעה שאסור לכתוב על בלוגר שלא מעוניין בכך. היא עצמה לא פסקנית בנושא: "אין ספק שמעמד תוכן בלוג הוא בעייתי". ארליכמן, או גל מור, יכולים לבוא ולהגיד: "זכותנו לכתוב על בלוגרים. ומה אתה, עידו קינן, היית עושה?" הם בחרו שלא להגיב, ולא להקשות עלי עם שאלה כזאת.
התשובה, אגב, היא שאני לא שואל את מושאי הכתיבה שלי אם לכתוב עליהם. אפשר להתחשב ולבחור אילו פרטים לפרסם, בהתאם לנסיבות (דוגמה: כשידיעות אחרונות פרסמו כתבה על הצעיר שניסה לפרוץ לאתר המוסד, שמו לא נחשף שם, ולא בגלל שהוא קטין. אתה מוזמן לשאול אותם למה). אני מאשר ל-ynet, ולכל כלי תקשורת אחר, לדווח על כל בחירה כזאת שאני עושה, ושמעצבנת את מושאי הכתיבה שלי (או להיפך, כזאת שמרצה את מושאי הכתיבה שלי, אבל אינה אתית). יש סיכוי לא רע שאני אפילו אתן תגובה בנושא.
פרסום דבריה של שירה מחדש הוא לא הזדהות איתם – אלא הבאת דברים בשם אומרם. לו ארליכמן התייחס לפרשה בבלוגו, היינו מבקשים ממנו רשות לפרסמם. אבל יש לו את ynet, ואחרי הפרסום של בשור הוא גם כתב שם מה דעתו על הנושא, ואנחנו הבאנו את הלינק הזה בכתבה הנוכחית.
ולסוגית הגילוינאות: גילוי נאות לא אומר שאתה יודע שאתה מושחת, ופוטר את עצמך במס שפתיים שאומר "הכתבות שלי מתפרסמות ב-ynet". גילוי נאות אומר שלמרות שאתה יודע שאתה בסדר גמור, ושאתה בכלל לא מדבר עם גל מור, אתה מודיע לעולם איזה קשר ישיר ואקטואלי יש לך ל-ynet (אגב, לא רק נטמגזין, אלא גם בלייזר, אלא אם אתה כבר לא עובד שם). חוץ מזה, אני ואתה יודעים שאתה דגי, אבל הקוראים לא בהכרח. אם בחרת לקיים את הדיון הזה במרחב הפומבי, במטותא חתום בשמך המלא.
המשך הדיון בתגובות פה, ובבלוג של שמשון.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
