אני ראשון!!!!!!!!1!!1
הטוקבקים, הצ'טים והפורומים הישראליים סיפקו הצצה (מפחידה, חייבים להודות) אל המודע הקולקטיבי של הגולשים. מי שיוצא לו לשוטט בסמטאות הזעם הללו, ודאי מבין מאיפה הגיעה הכותרת של הפוסט הזה (יש מילה עברית לפוסט? הצעות, מישהו?).
ואז הצטרפה הבלוגספירה.
הצביק, ידיד ועמית, שכנע אותי שחשוב לפתוח בלוג, בנימוק שמישהו צריך לדלל את תועפות הגרפומניה, המשתוללות בבלוגספירה הישראלית, בקצת תוכן איכותי. לפיכך, תלונות על דלות החומר של הבלוג שלי – זה אצל פופטיץ.
אני יודע, המריטוקרטיזציה הזאת סותרת את רוח החופש של האינטרנט, את חופש הביטוי, ועוד צירופי מילים עם "חופש" (חוץ מזה, מי אמר שאני כותב טוב? אה, פופטיץ). והיא גם אליטיסטית ומתנשאת (אני אליטיסט ומתנשא? מי אמר? אה, פופטיץ).
אז ככה – זה על הפופטיץ שלי.
וברצינות, אני אנסה לעשות פה שני דברים:
1) ליצור במה לדברים מעניינים, מעוררי מחשבה, שלא בהכרח נמצאים במיינסטרים של הדיון הציבורי ו/או אינטרנטי, ושזה לא יהפוך לגירסה האינטרנטית של יומני היקר מהמערכון של דן בן-אמוץ ("קמתי, התרחצתי, התלבשתי, צחצחתי שיניים, הלכתי לבי"ס". קורע, אם אתם משיגים ב-MP3 תשלחו גם לי).
2) להשתמש במילים ארוכות כמו "מריטוקרטיזציה".
- עידו לא-אמין
(פוסט ראשון בחדר 404, 15.01.2003)
שנה לבלוג (פספסתי את התאריך באיזה ארבעים דקות, אבל יהיה בסדר). יותר מ-600 קטעים, מאות תגובות, כמעט 55 אלף כניסות, יציאה מהארון הבלוגי, פופטיץ (שקצת נדם בינתיים), בלוג נוסף שנולד לי, שלוש קהילות חדשות (תפוז, רשימות, מייבלוג) ועוד אחת בדרך (ynet), והרבה גרפומניה מזככת.
מחר אני טס לניו יורק, לנוח קצת מכל האינטרנט הזה. כנראה שאמשיך לדווח, כאן ובהקרובים לצלחת, מהעיר הקפואה (מקורותי מדווחים לי שהמזג"א עומד שם היום פארנהייט אחד בודד, משהו כמו 18- מעלות צלזיוס, הכי קר מזה שישים שנה), אבל יכול להיות גם שאחליט לצום, לנקות את דמי מכל ההטמליה הזאת שאופפת ומפרנסת אותי כל כך הרבה שנים.
ואחר כך אשוב. והכל יהיה בדיוק אותו דבר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
