War President / ג'ו ווזורק
התמונה הזאת, War President ("נשיא מלחמה") נוצרה על ידי ג'ו ווזורק (Wezorek), בעל הבלוג American Leftist. "זה פסיפס שמורכב מצילומים של אנשי ונשות הצבא האמריקאי שמתו בעירק. אף צילום לא מופיע יותר משלוש פעמים", תיאר אותה בבלוגו ב-4.4.2004.
שלושה ימי דיון-עם-מגיבים לאחר מכן, פרסם ווזורק פוסט על סוגיית הפגיעה ברגשות: "בהתחשב בטבעה משלהב היצרים של התמונה הזאת, פרסמתי אותה בחששות עצומים. התקשיתי להחליט אם זה היה הדבר הנכון לעשות ואני עדיין לא בטוח. לא, לא קיבלתי את הסכמת המשפחות של המופיעים בתמונות, ואני מתנצל על כל כאב נוסף שהתמונה הזאת גרמה להם. עם זאת, אני חייב להגיד שהאמונה שלי היא שאחד המאפיין שמבדילים בין אמנות וצורות אחרות של ביטוי הוא שהאמנות לוקחת סיכונים, ואם אנחנו, כחברה, מעריכים אמנות אנחנו חייבים לתת לה יותר מרחב תמרון להסית או לפגוע מאשר לצורות אחרות של ביטוי.
בראיון לאינדיפנדנט, דיבר ווזורק על תמונות הגופות שהתפרסמו בעיתונות האמריקאית בתקופת מלחמת וייטנאם: "לא חייתי בזמן מלחמת וייטנאם, אבל אני מבין שהיו המון תמונות של שקי גופות בדרכן הביתה. עכשיו באמריקה אנחנו לא רואים תמונות כאלה". אי-הפרסום נובע מאיסור של הממשל האמריקאי עוד מימי מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, שלא נאכף עד המלחמה הנוכחית. The Memory Hole, אתר שעוסק באיתור מידע שהועלם מסיבות שונות, יצר מהומה תקשורתית ואזרחית כשהצליח לקבל תמונות כאלה בעזרת חוק חופש המידע.
***
מאיר עוזיאל כתב לא פעם נגד התמונות הללו שהובילו לנסיגה. הנה אחת מהן ("כוחות הרשע של הצפון", סופשבוע מעריב, 9.2.2000): "'איזה תמונות, כמו בווייטנאם!' – כמעט אפשר היה לחוש את הצהלה המקצועית בקרב מארגני החולשה הלאומית, כאשר חיילי גבעתי הפצועים נראו על מסכי הטלוויזיה. בתכניות הרדיו המטיפות לנסיגה, אמרה אם מאירגון התבוסה הפעיל 'ארבע אמהות': 'כמו שהתמונות האלה הביאו להפסקת המלחמה בווייטנאם, ככה הן יביאו להפסקת המלחמה בלבנון'. אנשים אומרים 'וייטנאם', אבל לא מבינים שהתמונות מווייטנאם, והנסיגה מווייטנאם לא הביאו לשלום בווייטנאם. הם הביאו להפסד בווייטנאם. זו היתה כניעה לכוחות האכזריים ומרושעים ביותר של הצפון, וזה עלה במיליוני קרבנות, שיעבוד המוני, בריחה תוך טביעה בים. אחד האסונות הנוראיים ביותר והמדממים ביותר של המאה העשרים".
אבל ההחלטה אם לפרסם את התמונות או לא אינה רק פוליטית, אלא גם אישית, ויותר מכך, אישית-פוליטית. ידידתי תמרה שרייבר הביעה חשש משימוש בתמונת אמה, שנהרגה בפיגוע, לתעמולה פוליטית בעד גדר ההפרדה ("אל תשתמשו בדם של אמי", הארץ, 29.02.2004): "ביום ב', 23 בפברואר, צעדו בהאג טובי בחורינו, אוחזים כמגן נגד הצרים על חומתנו בנשק יום הדין: גופות של אזרחים ישראלים. 1,250 שמות, 927 תמונות. כשנתקלתי בפיסת המידע הזאת חוויתי כמה שניות מחניקות של חרדה. האם גם היא תהיה שם? הייתכן שישלפו את המתה שלי מקברה ויצעידו אותה ברחובות, שאהידית מחייכת, להילחם במלחמת הג'יהאד של ממשלת ישראל? האם הם ירשו לעצמם? חששתי כי ירשו גם ירשו. הרי לא מזמן גיליתי כי מדי שנה מקריאים את שמה ביום הזיכרון לחללי צה"ל. מי שאל אותי בכלל?"
גם את דביר וולק אף אחד לא שאל איך להשתמש בשכול שלו – במקרה שלו היתה זו המדינה עצמה, ולא מפגינים מטעמה. וולק, עורך נענע והבוס שלי לשעבר, איבד את אביו בפעולת איבה, וכתב לו מכתב ביום הזיכרון אשתקד ("חג שמח, מר וולק", נענע, 06/05/2003): "ובעבודה, בזהירות מבויישת, ביקשו ממני לכתוב משהו. ושיהיה אישי. אין טעם אם זה לא אישי, אתה מבין. זה מה שאנשים מחפשים, לא רעיונות, רגשות. אבל איך אפשר לכתוב משהו אישי כשלוקחים ממך את האבל האישי שלך, תולים אותו על פלקט, עומדים דום מתוח וקוראים יזכור?"
***
"נשיא מלחמה' אמור להיות פרשנות סאטירית, שמודעת לכל הפרויקט של שימוש במתים כאביזרים [props] פוליטיים", כתב ווזורק. "אני לא מרוויח גרוש מהתמונה, ולעולם לא אנסה לעשות כן. בהתחשב בהיעדר הזה של מניעים כלכליים או גסים אחרים, מקרים אחרים שהתרחשו לאחרונה של פוליטיזציה של המתים נראים לי יותר מפוקפקים מוסרית: הארונות של קורבנות ה-11.9 שצצו בפרסומת פוליטית, ההדחקה הנמשכת של הלוויות של אלו שנפלו חלל בעירק מצד תקשורת המיינסטרים האמריקאית, ותמונות של אסון ה-11.9 בקמפיין פרסומי. מפלגה מסוימת עשויה להרוויח רבות מכל שלושת מקרי הפוליטיזציה הללו" (ווזורק סירב להשיב על שאלות ששלחתי לו בנושא: "התעייפתי מהחשיפה, וכו'. חוץ מזה, באמת שאין לי מה להציע בתחום הפרשנות המנומקת מעבר למה שכבר פורסם בבלוגי ובכתבה באינדיפנדנט").
בסיכום ההסבר בבלוג, ווזורק מסיר מעצמו את האחריות לקונוטציות שמעלה יצירתו: "'נשיא מלחמה' הוא תמונה [image]. הוא אינו הצהרה מילולית או טיעון רטורי. תמונה היא כמו חדר ריק, וכל מסר שמישהו מוצא בחדר הזה בהכרח הגיע במטען שהאדם הזה נשא עמו כשנכנס לחדר. לו יצרתי פסיפס של ג'ורג' וושינגטון שמורכב מתמונות של ההרוגים האמריקאיים במהפיכה, האם הצופים היו מתייחסים לתמונה הזאת ככתב אישום נגד וושינגטון? אני חושב שלא. היא היתה נתפסת כאנדרטת זכרון למתים ופיאור שמו של מנהיג דגול, אולי אנדרטה רגשנית משהו אבל בטח לא פוגענית. העובדה ש'נשיא מלחמה' לא נתפס באופן הזה אינה נובעת מסגולות פנימיות של 'נשיא מלחמה', אלא נמצאת במקום אחר".
***
"בישראל, הזוועה מביטה בנו ישירות", כתב חברי ועורכי, צביקה בשור ("של מי המתים האלה, לעזאזל?", מעריב אונליין, 25.04.2004). "הדם נוזל על פניהם של קורבנות הפיגוע האחרון, המרוחים על שער העיתון. קולם הנשבר של הורי החייל המת מגיעים ישירות אל לבנו. יש מי שיאמר, בפטרונות מפוחדת, כי יש בתמונות ובקולות האלה כדי להפיל על הציבור מורא שיביא לתבוסתנו. אלא שזוהי זכותנו לראות, עד אטימת הלב או התפקעותו, את המוות והשלכותיו. זוהי זכותנו להוסיף את הזוועה עצמה לסל השקלולים שלנו, להוסיף ולחסר את מראות המוות מדעותינו הפוליטיות. אחרי הכל, זה המוות שלנו".
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
