אני רוצה לחסוך עבודה לאביב הורביץ ("מי נגד מי"). אז אני אביא את העובדות, והוא ייקח תגובה:
מוסף הארץ, 18.06.2004, עורך אתר האינטרנט של "הארץ", אליחי וידל, כותב על ביקור בסין.
24 שעות, 22.06.2004, ראש מערכת החדשות של ידיעות אחרונות, רון ירון, כותב על ביקור בסין.
___
וידל:
"2008 תהיה השנה של סין. זו לפחות התחושה הממלאת את המבקר במדינה בימים אלה. הכל כאילו מתכנס לקראת אולימפיאדת בייג'ין בעוד ארבע שנים. מכוניות פאר, גורדי שחקים, מחלפי ענק, מרכזי קניות יוקרתיים ואנשי עסקים שנמצאים בכל פינה רק מעצימים את התחושה שמשהו גדול הולך לקרות כאן בקרוב.
ירון:
"קו הרקיע של בייג'ין הוא החלום הרטוב של כל קבלן. עשרות, אם לא מאות, מנופי ענק ולצידם גורד שחקים במצב זה או אחר של בנייה. התנופה הזאת מרשימה בכל קנה מידה. 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, בונים הסינים מגדלים לשמיים. [...] המטרה המיידית: אולימפיאדת 2008".
___
וידל:
"'יישוב מחדש' (רי-לוקיישן) הוא מונח המפתח של קדחת הבנייה. בבייג'ין לבדה פונו ממקום מגוריהם בעשר השנים האחרונות יותר ממיליון תושבים, רובם ללא יכולת לערער על ההחלטה, ויושבו מחדש באזורים אחרים בעיר. צווי הפינוי נשלחים לדיירי שכונות ותיקות, ישנות, מוזנחות, או כאלה שבתיהם פשוט נמצאים בנתיב מתוכנן של כביש מהיר חדש. בתוך שבועות אחדים, בדיוק בתאריך שנקבע בצו הפינוי, מתייצבים הדחפורים באתר ומשטחים את כל המבנים. כשלושה חודשים מהפינוי כבר יעמוד במקום בלוק חדש של רבי קומות. ארגונים הומניטריים בינלאומיים מתריעים מפני הפרה של זכויות אזרח ונציגי הרשויות הסיניות, מצדם, יוצאים מגדרם כדי לשכנע שהמפונים זוכים לפיצויים נאותים: דיור חלופי באחד ממגדלי הדירות החדשים וכמה מאות דולרים לכל מ"ר בנכס המפונה".
ירון:
"מגרשים פנויים לא חסרים: פשוט הורסים שכונות ישנות ובונים במקומן חדשות. הסינים קוראים לזה 'רי-לוקיישן'. בפגישה בשנחאי סיפר פקיד ממשלתי, שבשנתיים הקרובות הם מתכוונים 'ליישב מחדש' 50 אלף תושבים לקראת תערוכת האקספו של שנת 2010. [...] זה לא כל כך נורא כמו שזה נשמע. התושבים מקבלים דירות במגדלי פלדה וזכוכית חדישים במקום בקתות האבן הצפופות שבהן גרו. [...] איך אומרים בג"צ בסינית? לא אומרים".
___
וידל:
"התמונות הקלאסיות של אלפי סינים רוכבים על אופניהם ברחובות בייג'ין הן מראה נכחד. את מקומם של האופניים תפסו המכוניות וזיהום האוויר. 1,000 מכוניות חדשות נוספות מדי יום לכ-17 מיליון המכוניות שכבר מתגלגלות על כבישי סין. אם עד לפני עשר שנים היו האופניים אמצעי התחבורה העיקרי של תושבי הערים, הרי שרובם המכריע של מיליון הנהגים שממלאים היום את כבישי בייג'ין הם 'נהגים חדשים'."
ירון:
"מי לא זוכר את הצילומים המדהימים של אלפי אנשים רוכבים באופניים ברחובות סין? פקקי הענק בערים הגדולות יבהירו מיד, שהאופניים אאוט. עדיין רואים אותם הרבה, אבל לא באותן כמויות. אוטוסטרדות נבנות כעת בקצב מדהים, ומכוניות מכל הסוגים ממלאות אותן עד אפס מקום. כולם כאן נהגים חדשים".
צעצועים וחומרי נפץ. צ'יינהטאון, ניו יורק, ינואר 2004. צילום: עידו לא-אמין
וידל:
"חוסר הניסיון של הנהגים מתבטא ביותר מ-140 אלף הרוגים בתאונות דרכים מדי שנה (ממוצע של 300 בני אדם ביום). הסבירות שנהג סיני יהיה עד לתאונה קטלנית היא כה גבוהה שמבחן התיאוריה כולל את השאלה: 'והיה והיית עד לתאונת דרכים שבה מעורב פצוע שאיבריו הפנימיים נשפכו מבטנו, האם תחזיר אותם למקומם?'. חציית כביש בבייג'ין עלולה להיות פעולה מסובכת ומסוכנת לא פחות, עקב השילוב הקטלני של כביש רחב, מספר מכוניות גדול, ומיומנות נמוכה של הנהגים".
ירון:
"רמת הנהיגה בהתאם. פחד אלוהים לצאת לכבישים. רק השנה נהרגו שם 100 אלף איש בתאונות דרכים".
___
וידל:
"סין ממעטת לייצר סלבריטאים. אפילו דמותו של מאו כבר לא כל כך מוכרת והרוכלים המעטים בכיכר טיאננמן מעדיפים להתמקד בעפיפונים. [...] רוב אלילי הפופ כאן הם מתוצרת הונג-קונג וטייואן, להוציא את יאו מינג. פרצופו של כוכב האן-בי-איי (בן 2.25 ,23 מטר, שחקן ציר ביוסטון רוקטס) מחייך מכל פינה ברחובות הערים הגדולות, בשלטי חוצות, בשערי העיתונים ובמהדורות החדשות".
ירון:
"דמותו מתנוססת בכל פינה. דיוקן ענק שנשקף מעל כל צומת, מכל שלט מואר. פולחן אישיות אמיתי, כמו שרק הסינים יודעים. אם חשבתם שמדובר בצילום של מאו, תחשבו שוב. הגיבור החדש של סין אינו קומוניסט. הוא כדורסלן. יאו מינג הוא הסיני הראשון שמשחק ב'אן.בי.איי', ובאביב של שנת 2004 הוא מרגש את הסינים קצת יותר מהמנהיג המיתולוגי שלהם. אם רק לא היה חנוט בקופסה מזכוכית, מאו ודאי היה מתהפך בקברו".
___
וידל:
"מאז החלת החוקים להגבלת הילודה בסין, בשנות ה-70, נהפכו הילדים למעין שמורת טבע בתא המשפחתי. באזורים החקלאיים אמנם ניתנו הקלות מסוימות המתירות הולדת ילד שני במקרה שהבכורה היא בת, אבל בערים נאכפות ההגבלות המתירות ילד אחד בלבד בצורה מחמירה. גם בערים פתוחות ועשירות יותר כמו שנחאי, שבהן ל'אימת המפלגה' תפקיד קטן יותר בחיי הפרט וכבר נרשמו הקלות בהגבלות (לגרושים שמתחתנים מחדש מותר להוליד שוב), לא מאפשר הלחץ החברתי צפצוף על החוק והעבריינים מסתכנים לא רק בקנסות אלא גם בפיטורים מהעבודה ונידוי. לכן כל המשאבים של התא המשפחתי - הכלכליים והנפשיים - ממוקדים בילד היחיד. [...] מכיוון שהדור הראשון למשפחות המצומצמות עדיין לא סיים את העשור השלישי לחייו, עדיין לא נבחנו ההשלכות החברתיות של התמורה לעומקן. [...] אפילו שאלות של שפה מטרידות את הסינים בעניין. מה יהיה על מלים כמו 'דוד' ו'דודה'?"
ירון:
"אחד הנושאים המרתקים בסין הוא חוק הילודה. [...] כך, למשל, לדור הבא בסין כבר לא יהיו דודה ודוד. [...] ההורים הסינים משקיעים את כל כולם בילד הבודד שלהם. [...] בעיקרון הציבור הסיני מבין את הצורך בהגבלת הילודה ומציית לחוק. הסנקציות למי שמפר אותו: קנס כספי גבוה, פיטורים מהעבודה וסוג של חרם חברתי. מחקרים פסיכולוגיים וסוציולוגיים יצטרכו לתת תשובה מה עושה לנפשו של ילד העובדה שהוא גדל לבד, ומה זה עושה לאומה, שכולה מורכבת מילדים יחידים".
שלג מלוכלך מקישוטי ראש השנה הסיני. צ'יינהטאון, ניו יורק, ינואר 2004. צילום: עידו לא-אמין
וידל:
"החלום הישראלי לפרוץ לשוק הסיני ולהצליח למכור פריט אחד בשקל אחד לכל סיני וכך להיות למולטי-מיליונר כמעט בלתי אפשרי ליישום במצבה הנוכחי של הכלכלה המקומית".
ירון:
"אנשי שיווק בכל העולם חולמים על הרגע שבו יצליחו למכור את המוצר שלהם לכל סיני. 1.6 מיליארד סינים שירכשו חפיסת במבה אחת מסדרים את אוסם לשנים רבות. אז זהו, שלא".
___
וידל:
"בינתיים מתמקדים הישראלים בשוק המקומי בתחומים שבהם יש להם יתרון - היי-טק, תשתיות תקשורת ובעיקר חקלאות. אחד התחומים הללו הוא ענף החלב, שמבחינת סין כמעט שאינו קיים, אך נדרש לפיתוח לאחר שנשיא סין ביקש לפעול לכך שכל ילד סיני יקבל כוס חלב ביום. זה כשנתיים פועלת באזור בייג'ין רפת הדגמה לפרות חולבות שהוקמה בשיתוף פעולה של ממשלות ישראל וסין והניבה, מלבד תפוקת חלב גבוהה ביותר, גם פרסי הוקרה סיניים על תרומתה לקידום הענף במדינה".
ירון:
"תופעה יוצאת דופן היא 'רפת לדוגמה' שהקימה ישראל, באמצעות משרד החוץ, ליד בייג'ין. חקלאים מישראל מלמדים כאן את הסינים איך אפשר לחלוב פרות בצורה מודרנית ולנהל רפת, כמעט כמו שמנהלים מפעל היי-טק. והסינים, שמגלים בשנים האחרונות את יתרונות החלב, מתעניינים וקונים את הציוד הישראלי".
___
וידל:
"חוסר היכולת השלטונית לפקח על התכנים ברשת ועל הגולשים בלט לעין לפני כשבועיים, ביום השנה ה-15 לציון הטבח בכיכר טיאננמן. שעה שבעיתונים וברשתות הטלוויזיה המקומיות (הנשלטים על ידי הממשלה) לא הוזכר האירוע כלל, והצופים בערוצי הטלוויזיה הלווייניים כדוגמת סי-אן-אן ובי-בי-סי זכו למסך שחור בכל פעם שהקריינים דיווחו על ההפגנות, יכול הגולש באינטרנט לקבל את כל המידע האפשרי וללא כל הפרעה באתרי החדשות הבינלאומיים".
ירון:
"תזכורת לעובדה שסין היא בכל זאת מדינה קומוניסטית אפשר לקבל במהלך צפיה באחד מערוצי החדשות הבינלאומיים (סי.אן.אן או בי.בי.סי). כך, למשל, אם יזכירו באחד המשדרים את טייוואן, שנואת נפשם של הסינים, או את אירועי כיכר טייאן-אן-מאן, המסך יוחשך באחת. כעבור מספר רגעים התמונה תחזור כרגיל".
___
וידל:
הפלורליסטים מדגישים שנפילת המחיצות היא רק עניין של זמן ואילו השמרנים מקפידים להדגיש כי כלכלת השוק הסוציאליסטית נבנתה במטרה להשתלב עם החוקים הבינלאומיים, תוך כדי שמירה על ערכי התרבות הסינית. פקיד בכיר בממשל הסיני העדיף להדגים את תשובתו באמצעות הסיפור הבא: בסוף שנות ה-80 הזדמנו ג'ורג' בוש (האב), מיכאיל גורבצ'וב ודנג שיאו פינג במכוניות השרד שלהם לצומת דרכים.
- 'לאיזה כיוון לפנות?' שאל נהגו של בוש.
- 'בוודאי שימינה', השיב נשיא ארה"ב.
אחריו בשיירה היתה מכוניתו של גורבצ'וב.
- 'לאן לפנות?' שאל נהגו של נשיא רוסיה.
- 'סע אחרי בוש', אמר גורבצ'וב.
השלישי בשיירה היה רכבו של דנג שיאו פנג.
- 'ימינה, שמאלה או ישר?' שאל הנהג.
- 'תאותת שמאלה, אבל תפנה ימינה', הורה המנהיג הסיני".
ירון:
"בדיחה ישנה, שפקידי ממשל סינים בכירים אוהבים לחזור ולספר גם היום (לא לציטוט, כמובן), מספרת את כל הסיפור: נשיא ארצות הברית בוש (האב), נשיא ברית המועצות גורבצ'וב ונשיא סין, דנג שיאו פינג, נוסעים במכונית אחד אחרי השני. כשמגיעים לצומת, פונה בוש ימינה. כשמגיע גורבצ'וב, הוא אומר לנהג: 'סע אחרי בוש'. כשמגיע הנהג הסיני, שואל אותו הנהג: לאן? דנג עונה: 'תאותת שמאלה, אבל תפנה ימינה'. וסין פנתה ימינה (במובן הכלכלי, של משק חופשי ופתוח). וכשענק כזה פונה ימינה, כל העולם מרגיש את זה".
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
